לבננו: קרש איזון

קרש איזון זה נמצא אצלנו כבר קצת למעלה משנה (בתמונות למעלה אתה מראה לשירה איך ללכת עליו בנובמבר אשתקד). לאט לאט אתה לומד ללכת עליו ללא עזרה ומבלי ליפול. לפני כחודש וחצי, למשל, כשהתמונה צולמה עברת את כולו בלי למעוד. קרש זה גם הוא מקדים להליכה על קו (walking on the line). ולמרות שבדרך כלל כמעט ואין מדרכה שאינך מנסה ללכת עליה, אתה לא חובב אותו במיוחד. חשבתי אפילו לצבוע אותו בצבע עז כדי למשוך את תשומת ליבו. נראה...

לבננו: מתקן טיפוס

איך שאתה אוהב לטפס... ובמיוחד בזמן האחרון!

מטפס על כל דבר אפשרי בדרכינו לכל מקום אפשרי: "אמא, אק אגה. אני צריך לטפס", ומתחיל לטפס לו על הגדר או מעל הספסל, על מכולת בנייה או על קיר טיפוס...

לעיתים טיפ'לה נתקע בדרך חזרה ומבקש סיוע.

על מה שאני משתדלת לענות לך: "תנסה לרדת באותה הדרך בה טיפסת", ונזכרת איך גם סבא שלי, למיטב זכרוני, היה עונה לי בצורה דומה...

והגמישות שלך פשוט מדהימה אותי כל פעם מחדש. אתה עדיין מסוגל להכניס לפה את הבהונות ולכופף את הרגליים לכיוון הבטן בצורות שאני, לדעתי, מעולם לא הייתי מסוגלת לעשות.

כבר כמה זמן אבא תכנן בראשו מתקן טיפוס (climbing frame), כזה שיאפשר החלפת מתקנים. הדבר היחיד שהיה חוסר הוא מסגרת. אבא היה מספר לי כי הוא חשב להשתמש במסגרת של נדנדה, רק התקשה למצוא אחת. אני הייתי מקשיבה ולא ממש מבינה, בינינו, למה הוא התכוון.

ערב אחד, יום לפני איסוף גזם, שלרוב זה גם יום המציאות שלנו, באחד הטיולים שלנו, בצידו השני של הכביש, לפתע ראיתי "קרשים" מעץ. מבלי לדעת בדיוק מה הם, ומכיוון שבכל זאת הייתי עם שני ילדים, עשיתי את מה שאני רגילה לעשות במקרים אלה... התקשרתי לאבא..

מה רבה הייתה התפלאותי, אחרי שחזרנו הביתה, וגילינו לשמחתנו את "הקרשים" בחצרנו, שמסתבר כי זו הייתה אותה המסגרת בדיוק שהאבא המוכשר שלך איחל לה...

והשאר היסטוריה. כל מה שהיה צריך הוא כמה תיקונים, קצת צבע (שהגיע אחרי שהתמונות צולמו), ויש לך מתקן נפלא להתנסות עליו בשיווי משקל, בטיפוס, בנדנוד... ובכל המצאה אחרת העולה ברוחך... וכמו תמיד אני נדהמת לראות את היכולות שלך.. איך שאתה פשוט יודע איך לעשות דברים מבלי שמישהו מסביר לך (למשל, טיפסת על הקרש כדי להגיע לנדנדה), לעיתים רק קצת מסייע, תמיד כך שתוכל גם לעשות זאת בעצמך אחר כך...

נ.ב. התמונות צולמו לפני כחודש וחצי...

לילדינו: על קאקי בכלל ובפרט

עד לפני כשבועיים, בשלושת החודשים הראשונים לחייך, מתוקה שלנו, הקאקי שלך היה הנושא הלוהט בביתנו.

נתחיל בכך שאת פשוט אוהבת לעשות קאקי. לשמחתנו הגדולה. והרבה קאקי. כמעט כל טיטול שלך מוצא שאיריות של קאקי בתוכו. אם עם אחיך השאלה הייתה תמיד אם נספיק להחליף לו טיטול מבלי שיעשה פיפי ויכסה בו את כולנו, אצלך השאלה היא דומה, אך בהקשר לקאקי. ואם אספר לך שהספקת לעשות קאקי כמעט בכל מקום בבית, ובאמבטיה בתקופה מסוימת זה כבר הפך לנוהג, אני מניחה כי התשובה תהיה ברורה מעליה.

ואחיך מרותק לנושא הקאקי עוד בטרם הצטרפת אלינו. ובכלל בכל שקשור בהחלפת הטיטול. שיחת היום שלנו היא כמה קאקי עשית, ואם הוא נשפך החוצה. וכמובן, בדיקה עם כל תושבי בית זה אם כבר עשו קאקי באותו היום. זו גם השאלה שהוא היה מפנה כמעט לכל מי שחצה את מפתן ביתנו. ולעיתים גם התקשר במיוחד לסבים שלו כדי לוודא פרט חיוני זה. הוא גם היה בודק קבוע אם הפח התמלא, ומחליף אותו בעת הצורך. וגם דואג להספקת טיטולים שוטפת בשידת ההחתלה.

אתה, מתוק שלנו, הטלת כלל ברזל בבית זה. לא זורקים טיטול של אחותך לפח מבלי שתבדוק כמה קאקי עשתה. הפשרה היחידה שהצלחנו להגיע אליה בהקשר זה, שאם אתה עסוק במשהו, אנחנו משאירים לך את הטיטול על הפח, כדי שתוכל לפתוח אותו כשתתפנה, לבדוק, ורק אז תשליך אותו לפח ותשטוף ידיים. אפילו כשאתה ישן, ותוך כדי החלום שומע אותנו מציינים שאחותך עשתה קאקי, עם עיניים עצומות, אתה מזכיר לנו: "לא לזרוק לפח", וממשיך לישון.

אולי יש מי שיחשוב שאנחנו קצת מגזימים. אבל לנו היה חשוב להראות לך כי בקשות שלך בכל נושא שהוא נשקלות ברצינות על ידינו, וביחד תמיד נוכל למצוא פתרון. שלא נזכיר שכל פסיכולוג המכבד את עצמו יציין עד כמה חשובה תקופה אנלית זו.

ואכן, לאחרונה, ההתעניינות שלך בקאקי של אחותך קטנה. אתה עדיין מבקש כי לא נשליך את הטיטול לפח, אך יותר עתה מתוך הרגל. בפועל, לרוב, אתה לא בודק אותו יותר, וגם לא מצטרף להחלפת הטיטול בשידת ההחתלה.

ועם בקאקי עסקינן, חייבים לציין עוד אות דרך חשובה. כבר כחודש, באופן רשמי, אתה עושה קאקי בשירותים הגדולים. כבר עשית זאת תקופה קצרה בעבר, אך מאז שהכרת את יוני, חזרת לעשות קאקי בשירותים הקטנים. במשך זמן ארוך אבא רצה לקנות לך ישבנון נוח כזה שמקטין את האסלה, אך כל הזמן שכח. ואני לא כל כך האמנתי שאתה זקוק לו. הרבה זמן התלבטתי איך לסייע לך בדחיפה קלילה לעבור לשירותים הגדולים, כי הרגשתי שזה מה שאתה זקוק לו. מדי פעם הייתי מזכירה לך שאתה יכול לעשות קאקי גם בשירותים הגדולים. בלי לחץ. פעם בהרבה זמן. לעיתים לא היית מביע עניין. לעיתים היית מנסה ומודיע שזה לא נוח לך. אז בפעם הבאה הייתי פשוט מציעה לך לבדוק שוב שמא משהו השתנה ויהיה לך נוח. ובפעם זו, לפני כמה שבועות, שוב הצעתי והוספתי שאנחנו הולכים לאחסן את השירותים הקטנים, עד שאחותך תזדקק להם. הבעת התנגדות, אך היא לא הייתה חזקה. אז המשכתי, שאם לא יהיה לך נוח, נחזיר את השירותים הקטנים. כך עשינו. ביקשתי מאבא לקחת את השירותים הקטנים למחסן. ולמחרת, כמו שציפיתי וגם לא ידעתי איך אגיב, ביקשת את השירותים הקטנים, כי לא היה לך נוח. עדיין לא ידעתי מה לומר, ופשוט אמרתי את האמת. שאבא אחסן אותם במחסן, אך אני לא יודעת בדיוק איפה. ושאם עדיין תרצה בכך, תוכל לבקש מאבא, כשיחזור מעבודה, להוציא לך את השירותים מהמחסן. בקשתך מעולם לא חזרה על עצמה....

לבננו: על התאמת מונטסורי לחינוך ביתי

מאז שאחותך הצטרפה, איננו מצליחים לארגן לך שגרה קבועה לעבוד עם הפעילויות בפינת העבודה שלך.

האמת, השגרה היא הגדרה מאוד חמקמקה.

בחודשים האחרונים, עוד הרבה לפני הלידה, יצא לי להרהר הרבה אחרי המסר שהיינו רוצים להעביר לך. אני מרגישה כי יש הבדל גדול בין האג'נדה בכיתה מונטסוריאנית (montessori classroom) לבין זו בחינוך הביתי בהשראת מונטסורי (montessori homeschooling). כשלעצמו, קיים כבר הבדל אחד עצום בין השניים - בראשון הלימוד מתבסס על האינטראקציה בקהילה הבנויה כולה מילדים; באחרון הלימוד הוא חלק מהחיים, שלא להגיד הוא החיים עצמם. ההורה הוא דמות משמעותית בחינוך ביתי. הוא גם מחנך, גם חבר, גם הורה, וגם, ובעיקר, דמות המונעת על ידי קבלת החלטה הכרחית לגבי המשקל שכל כובע כזה יתפוש בו. במילה אחת, בעיני, החוכמה בחינוך ביתי מונטסורי הוא בהפיכת האינטראקציה בין המבוגר לילד לכמה שיותר שוויונית, בהעברת הדגש מהמבוגר לילד, ולעיתים, אך בהעלמת המבוגר. מצד אחד יהיה על המבוגר להצית את הניצוץ, אך לא להפוך אותו לשריפה; מאידך לשמש דוגמא בעשייה בעצמו, אך לא להפוך למודל לחיקוי, או לקרקע כל מעוף יצירתיות; וגם לדעת לעגל פינות כדי להעביר את המסר, גם אם הדרך על פניה נראית הפוכה לזו המוצעת.

בכתביה, מריה מונטסורי לא התייחסה לחינוך ביתי מונטסורי, אלא לנעשה בכיתה. וזה חשוב מאוד בעיני. יהיה קל להגיד, כפי שרבים טוענים, כי חינוך מונטסורי אינו יכול לפעול אלא כמקשה אחד על כל מרכיביו. יהיה קצת קשה יותר, אך לא בלתי אפשרי, להתאמץ להבין את הכוונה שמאחורי המילים, ולנסות להתאימה לחיים כפי שהם. אני בליבי מאמינה מאוד שכמה שקשה לא יראו הדברים, ולעיתים אף ירגישו כבלתי אפשריים, שום דבר אינו אבסולוטי. והדרך הרבה יותר חשובה מהמסגרת.

במהלך הזמן אני, וגם אנחנו, יותר ויותר מאמינים כי יום לימודים בשעות מוגדרות הוא לא המציאות שמתאימה לנו. הרבה משפחות בחינוך ביתי מונטסורי נוהגות כך, ובעצם מנסות לדמות את המתרחש בבית לנעשה בגן. מחזור בן שלוש שעות עבודה בגן, ולכן גם בבית. אך הבית הוא אינו גן. לבית לא מגיעים בשעה מסוימת, ועוזבים אותו לטובת מסגרת משחררת אחרת. אולי בגיל מסוים, בהסכמת הילד, זו השגרה שתתאים גם בבית. אך עבור ילד בן שלוש שנים, לפחות עבור ילדנו, זה פשוט לא מרגיש נכון כרגע. כמו שגם לא מרגיש לי לקבוע לך מתי אתה אמור ללמוד ממשהו מסוים, מעבר להזמנה תמימה לכך, כשההחלטה היא בידיך. יכול להיות שאנחנו מוותרים מראש על דברים מסוימים, אותם ניתן להשיג רק במחזור עבודה קבוע ורציף. מריה מונטסורי דיברה רבות על כך. אך אלה הם חיינו. הרי בסופו של דבר מדובר בלעקוב אחרי הילד. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו, במיוחד מאז שנולדה אחותך, בשגרה שאיננה שגרה. לרוב אני יוצרת הזמנה ופשוט פותחת את הוילון. לעיתים אתה ישירות ניגש לפעילויות שלך. לעיתים כל מה שאתה עושה הוא בדיוק את ההיפך מהמתבקש. אני מניחה כי זה חלק מההסתגלות לשינויים שעברנו. לעיתים אתה ישירות סוגר את הוילון. לעיתים מבצע אך פעילות אחת. לעיתים אני מצרה על כל מה שאתה מפסיד מכך שאינך לומד בכיתת מונטסורי קלאסית. לעיתים אתה פשוט נכנס לעבודה. לכמה זמן שהמציאות תאפשר לך. לעיתים אני מודאגת, ואז מנסה להזכיר לעצמי את העיקר, או שאבא עושה זאת, כפי שהוא יודע לעשות כל כך טוב. ואם נראה לי לרגע שאינך לומד כך דבר, אתה מזכיר לי את ההיפך בדרכך המיוחדת כל כך. אם אתה רואה משהו חדש, ואני מציגה לך אותו, אינך ניגש אליו. יכולות להיות שאציג לך אפילו כמה פעמים, ולא תיגש. ואז, בפעם הראשונה שתעשה אותו, פשוט תעשה אותו כאילו תמיד ידעת איך. ולעיתים אתה מתעקש על לעשות משהו בדרך שלך. מסביר לי לאט לאט איך בדיוק אתה עושה זאת. עוד משהו שמאפיין את החינוך הביתי שלנו, שבו לא ברור כל כך לעיתים מי המורה ומיהו התלמיד. ואנחנו מברכים על כך, גם כי בחירה זו אינה בהכרח עושה את חיינו לקלים יותר.

יש מי שיגיד שאנחנו פונים יותר ויותר ל-unschooling. יש שיגידו שבין מה שקורה אצלנו לבין חינוך מונטסורי הפער הוא גדול. ואני אומרת שההגדרות מעולם לא שינו לי הרבה. מה שחשוב הוא התוכן. ועל התוכן אנחנו כל הזמן מנסים לקחת אחריות.

אני רק צריכה לזכור להזכיר לעצמי את זה...

לבננו: משחק החיות

לקח לי המון המון זמן למצא משחק זכרון שיש בו איורים מציאותיים ויפים של חיות. על מה שראיתי, כלל דימויים מעוותים, שלא נגיד מבהילים של חיות. אך בסוף הצלחתי הצלחת כפולה - גם משחק זכרון על קלפים מעץ, גם איורים יפהפים, וגם כמות מכובדת (56) של קלפים.

למרות שאין לי תמונות המנציחות את עבודתך עם משחק זה, אתה פשוט מאוהב בו. בכל הרמות. כמו עם משחק הילדים, אתה משחק בו באופן דומה, כמעט ללא הפסקה.

לבננו: מתאים קלפים של עצים

ובהמשך לאהבתך את העצים, אתה גם מתאים (matching) קלפי עצים שונים...

גלילים עם ידיות-בלוק שני-3

בבלוק הגלילים עם הידיות השני (knobbed cylinders), כמו בבלוק הראשון, הגלילים נבדלים אחד מהשני בשני פרמטרים: בהיקף ובגובה. רק שהפעם הגליל הגבוה ביותר הוא גם הדק ביותר, והנמוך ביותר הוא העבה ביותר.

כאן אתה עובד עם הגליל לפי ההוריאציה (variation) של סידור הגלילים מהמרחק.

השפה שנלדמת באמצעות בלוק זה היא: קטן/גדול, יותר קטן/ יותר גדול, הכי קטן/ הכי גדול.

לבננו: מגדל וורוד-2

אחת הווריאצות (variations) של המגדל הוורוד (The Pink Tower) היא להוציא את הקוביות ולשים אותן על השולחן, במרחק מה משטיח העבודה, בסדר אקראי. ואז לבנות מגדל על השטיח, כשכל פעם אתה צועד לשולחן להביא את הקוביה המתאימה.

לבננו: משחק הילדים

"I Never Forget a Face" - הוא משחק מדהים. 24 זוגות ילדים ממקומות שונים ברחבי העולם. האיורים מקסימים בצבעים חיים ומרהיבים. לא פלא כי התאהבת במשחק זה. והוא משחק הזכרון הראשון שהכרת (memory game). אך לפני שנתחיל לשחק בו ממש מזכרון, וגם עם מספר משתתפים, אתה נהנה פשוט להתאים את הקלפים (matching).

בהתחלה הצגתי לך אך 4 זוגות להתאמה. רציתי שתכיר את הקונספט. בחרתי להציג משחק זה ודומיו בעתיד בפינת המשחקים (play area) שלך ולא בפינת העבודה.

המצחיק הוא כי ישירות דרשת לדעת איך קוראים לילדים. זה הדבר שהכי עניין אותך לפני ארבעה חודשים...

ולפני קצת למעלה מחודש קרה דבר מעניין. יום אחד התגנבת לחדר הארונות - המקום, בו אני מאחסנת, בין היתר, את כל הפעילויות ואת המשחקים שלך. ולכן, כמובן, זה אחד המקומות האהובים עליך בבית. והאמת, טוב שכך. מה יוכל להחיות קצת את האווירה אם לא סוד קטן..? ומה יכול להקפיץ את ליבה של אמא יותר? כמה שאני לא מנסה להסתיר את הכל היטב, בכל זאת אתה מצליח מדי פעם לגלות משהו. הפעם, חזרת עם חיוך רחב על פניך ו... קופסת המשחק! קצת נלחצתי. אם היה תלוי בי, היה לוקח עוד זמן רב, נראה לי, עד שהייתי פורסת לפניך את כל הזוגות. לא חשבתי שיכולת הריכוז שלך תתאים להתאמת 24 זוגות. טעיתי! ובגדול! שוב למדת משהו את אמך....

מהתחלה הגדרת לנו את התפקידים. אתה מתאים. אנחנו מסדרים. ומסדרים לפי סדר מסוים. קלף אל קלף, לעומת הקלף מתחת לקלף, כפי שהצגתי לך (כהכנה לקלפים בני שלושה חלקים). אני מניחה כי את שיטת התאמה זו אימצת מטבליות צבע (color tablets), עליהם יסופר בנפרד. מדי פעם אני מעודדת אותך קצת לסדר גם בעצמך, אך לרוב איננו חורגים מהחלוקה האמורה. וזה בסדר. כל דבר בעיתו.

כמה זמן הסתפקנו בהתאמת הקלפים. ואז, יום אחד גילית שעל תחתית הקופסא מצולמים כל הקלפים. ואז יזמת את הרחבת המשחק - אנחנו עוברים ילד ילד לפי הסדר של הקלפים. אתה שואל אותנו מהיכן הם, מקשיב לתשובה, ואז מחפש את התמונה על הקופסא. וכך מתרגל שוב ושוב את יכולות ההתאמה שלך. ובין היתר, בפעם הראשונה, לומד על המדינות השונות. עברנו קצת משבר קטן אחרי שהתעקשת לדעת היכן גר בדיוק הילד מישראל. נראה לי כי האמנת שמדובר בילד ספציפי. אך הוא מאחורינו. מדהים להתבונן בך. כל פעם מוסיף חוקים חדשים למשחק - למשל, אתה מסדר את הקלפים לפי זוגות גם כשאתה אוסף אותם לתוך הקופסא. ולמשל, הילדה ממאלי והילדה מטנזניה חייבות להיות מסודרת בזוגות לפי הסדר שהן מצולמות על הקופסא. ורק הן...

כמו כל דבר, הפעם אנחנו שומעים לפחות שלוש פעמים ביום: "בואו נשחק בילדים".... איזה כייף!

לבננו: מכינים וורניקס

כבר כתבתי עד כמה חשוב עתה כי נרפה. ובמיוחד נשתחרר מהוראות מילוליות, בין אם מוסוות תחת הזמנות מנומסות ובין אם ישירות, ונעבור למעשים. במקום: "צ'ופו, בואי נעשה משהו", עדיף פשוט להתחיל לעשות אותו. ואז הקסם קורה. המעשים לא משאירים אדישים אליהם. בכל הגילאים. ואם, למשל, חשבנו לעשות ורניקס, כל מה שנשאר הוא לשבת סביב השולחן, ולהתחיל לבצע. לאט לאט נציגי כל דורות הבית מצטרפים לעשיה. זכרונות הילדות קמים לתחיה. מנגינת העשיה מרגשת את כולנו. מוכנים?

מאטסרו, מוסיקה...!

לבבנו: מהדקים ציור באטב כביסה

פעם הייתי מדביקה את הנייר לכן ציור באמצעות בגושי דבק כחולים, וזה היה פשוט אסון. הדבק הזה שלא אמור להשאיר סימנים, השאיר אותם בכל מקום אפשרי. הרבה זמן חיפשתי פתרון אחר עד שראיתי אותו באחד הפורומים. כמובן, הוא פשוט בגאונותו. תופרים סרט גומי רחב מסביב לכן ציור, ומהדקים עליו את הנייר באטבי כביסה. נקי. קליל לתפעולך העצמאי. נוח לתמרון - אפשר להזיז את הסרט בהתאם לגודל הדף. מדהים!

לבננו: מצייר בטבע

אני צריכה ליזום להוציא את כן הציור לחצר לעיתים קרובות יותר...

לבננו: על התנסויות, על אלימות, ועל אי התערבות

"אבא.. פפר לי"...
"מה לספר לך מתוקי?"
"מה שסיפרת לאמא... פפר לי שהוצאת את האף שלך"...

בקשה זו הגיעה בהמשך לדברי אביך שסיפר לי בהיסח דעת שעבד קשה מאוד באותו היום ולא הוציא את האף שלו החוצה.

אני לא חושבת שיש הורה לילדים בני שנתיים וחצי - ארבע שלא קרה לו דבר דומה. אני לא חושבת שעוברת יממה מבלי שעולה חיוך על פנינו בתגובה לרשמיך היוצאים מפיך, מהם מקבלים אנחנו מושג מעורפל להשקפת העולם הצומחת בתוכך. קשה להתעלם מהעובדה כי ילדים סופגים לתוכם בשקיקה את כל אשר מתרחש בסביבתם (המוח הקולט (absorbent mind). פעם אחרי פעם אני מדגישה את התפקיד המכריע שבסביבה בה גדלים ילדינו, של כל מה שסובב אותם ללא יוצאי דופן. ועדיין, אני מרגישה כי רובנו מפספסים את העיקר. ומפספסים בגדול.

אנחנו, או אנחנו, הרי יש לנו תפקיד כל כך מכריע בהתפתחות ילדינו (או נכדינו). מדוע אנחנו מקלים ראש בכך? מדוע החומר בלבל אותנו עד כדי כך כי לגמרי שכחנו על הנפש? מדוע הנחנו כי אנחנו בעלי כל התשובות? מדוע התפקיד הכה שברירי, אך פשוט ביסודו, שלנו הפך למעמסה? איך הפכנו יומרניים כל כך?

לעיתים אני חושבת שאולי אני מגזימה. אולי אני מחמירה איתנו. שוקלת יותר מדי את המילים שבפינו. מחפשת ביטויים בנרות. לעיתים אני מאחלת לעצמי להקל ראש יותר, לזרום, להשתחרר מכובד האחריות. אבל אז מגיעות הסיטואציות הבאות, שמרעידות אותי ברגע. מסעירות. לא מניחות. אז אני נזכרת מדוע בעיני ההחמרה עדיפה על הקלת ראש. גם עם מישהו קטן כל כך כמוך. ככל שנקדים, רק תרוויח מזה. המילים. כמה שבעלות הן תפקיד מכריע.

אתה אוהב להתנסות. לעיתים נדמה לי כאילו בחוכמתך עתיקת יומין אתה מרבה לעשות ניסויים אנטרופולוגיים, והנבחנים בו הם דווקא אלה שחושבים שהם הבוחנים הכי טובים. אחד הניסויים האחרונים שלך עד לאחרונה היה להתגלש ובמגלשה ולעצור בתחתיתה. ולא לזוז משם. לבחון מה יעשו הילדים האחרים. ומכיוון שלכל ילד במגרש המשחקים צמוד מבוגר, הניסוי הפך להיות הלכה למעשה תגובת המבוגרים, והיא לא אכזבה בהגעתה.

בחודשים האחרונים, אנחנו לאט לאט מרפים מהתערבות בהתנהגותך עם ילדים או עם מבוגרים אחרים. אלא אם הדבר כרוך בסכנה כלשהי לגוף (למשל, מיידה אבנים לכיוון ילד אחר). אנחנו מרגישים כי אתה בשל עתה להתנסות בכישורים שרכשת ובהשלכות תגובותיך. כשאני איתך, אני מנסה לשמור מרחק ממך, כדי שגם המבוגרים האחרים לא יפנו אלי, אלא ינסו להתמודד איתך. גם כשקוראים לי, אתה או אחרים, אני מנסה להתערב רק כמתווכת (למשל, להגיד לילד אחר מה אתה מבקש ממנו, ולך להעביר את מה שהילד מבקש ממך). אני עדיין מועדת מדי פעם וכן מזכירה לך מה יכולה להיות התנהגות ראויה במקרה זה, אך אני משתפרת. ואם צריך להעיר לך משהו, אני משתדלת לעשות זאת מאוחר יותר, בשיחה בינינו, ובתיאור כמה שיותר קצר וקולע.

כך עשיתי גם במקרה הזה. ישבתי בצד ודיברתי עם ויקה. אתה התגלשת במגלשה, בה התגלש גם ילד קטן ממך בשנה וחצי בערך, בליווי צמוד של סבתא פעילה. לפתע הסבתא ניגשה אלי: "את יכולה בבקשה להזיז את הבן שלך?". "להזיז אותו?". "הוא מפריע לנכד שלי להתגלש". הסתובבתי וראיתי אותך שוכב בתחתית המגלשה. "אני יכולה לגשת אליו ולבקש ממנו לזוז. זה המקסימום שאני יכולה לעשות. ההחלטה היא שלו". "מה זאת אומרת??? את לא יכולה להגיד לו פשוט לעשות את זה?". התעלמתי. ניגשתי אליך. הסברתי לך שהילד רוצה להתגלש ומבקש כי תזוז. ענית לי במלוא הרצינות: "אני נח". שאלתי אותך אם אתה יכול אולי לנוח במקום אחר במגרש, על מה שענית לי שלא נוח לך לנוח במקומות אחרים. בספסל יש חורים, ולא נוח לשכב עליו. ויתר המקומות לא ישרים. ההגיון היה איתך. הסבתא לחצה: "את חייבת פשוט להגיד לו. הוא חייב לציית". ואני טיפל'ה נכנעתי ללחץ שלה, על מה שאחר כך כעסתי מאוד. ניסיתי להגיד לך שזה יהיה מנומס מצדך לאפשר גם לילד להתגלש. לא הסכמת. הסבתא פתחה בשיח איתי על כך כי היא יעצת חינוכית בתיכון כלשהו, וכי אני אצטער ואזכר בה כשתגיע לגיל ההתבגרות ותעשה ככל העולה על רוחך ועוד ועוד ועוד. ואני, שוב הצטערתי על כך אחר כך, ניסיתי להסביר לה כי כל אחד מאיתנו הוא בעל רצון אישי שלו, ועלינו לכבד את רצונות אחרים, גם אם הם קטנים מאיתנו, גם אם איננו מסכימים איתם. ואז הגיע משפט המפתח. הסבתא פנתה לנכדה ובמקום להציע לו לשחק במתקן אחר, למשל, הוסיפה: "טוב. תשמע. אולי פשוט תתגלש. תפגע בילד. יכאב לו. ואז הוא ילמד שהוא היה צריך לזוז".

לא האמנתי למשמע אוזניי!!!

לצערי, כבר שמעתי פניה דומה מאמא לילד בן עשר בערך, מספר ימים קודם לכן. שוב, במגרש המשחקים. השיעורים הכי טובים שלי, מסתבר, מתרחשים במגרשי משחקים.

כאילו ברק פגע בי. כל כך הרבה תמונות עברו לנגד עיני. החיילים במחסומים. נהגים עוקפים במהירות מופרזת. תגרות על כלום במועדונים. בני נוער רוצחים על קללה. אף אחד לא קם להציע מושב לאמא בהריון עם ילד קטן, ברכבת עמוסה עד כדי אפס מקום. חוסר סלבנות כתכונה לאומית. אלימות. אלימות כפתרון. אלימות כדרך חיים. ואיפה מקורה? בסבתא מתורבתת, בעלת השכלה גבוהה, אני מניחה, לבושה לפי קריאת האופנה האחרונה, המנחה את נכדה הסומך עליה כי תציע לו את הדרך הראויה להתגבר על הקושי הניצב מולו. ובפועל, היא מובילה אותו בבטחה לתהום.

למזלנו, הילד הקטן לא התגלש עליך. הילד היותר גדול מלפני כמה ימים, אכן עשה כן. הוא אף שמח להצעת אמו, ואף תיבל אותה ב"ילד מעצבן". על מה שכמובן, לא קיבל כל תגובה מצד אמו.

ואני שוב נוכחתי לדעת עד כמה אני מאמינה בדרך שלנו. עד כמה לי חשובה כל מילה שיוצאת מפי ומגיעה לאוזניך. עד כמה ההתעקשות גם עם אביך משתלמת. תחושת הבטן שלך היא כי תנהג כפי שאנחנו נוהגים איתך. אכן, תצא להתנסות במי העולם הגועשים, אך הבסיס יוקנה בבית. על ידינו. וזו אכן אחריות ענקית...

לבננו: ניסינו לשתול פרחים

כמה שאני אוהבת לראות את ידיך מלאות באדמה...

וכמה חיכיתי לרגע בו החום הבלתי אפשרי הזה המשמיד כל חי יפחת מספיק, כדי שנוכל לחדש את גינת הפרחים שלנו.

והנה זה קרה...

שמחים ומאושרים חזרנו מהמשתלה עם שלל רבגוני.

חידשנו אדמה, חפרנו, סידרנו, שתלנו, בעת שאבא שמר על צ'פוצ'יטה המתוקה קרוב בזרועותיו.

עשינו את מה ששנינו כל כך אוהבים. והגינה באמת יצאה לתפארת.

עד שהגיעה הגברת הזו.

יותר נכון, היא (או שזה הוא) הגיעה אלינו כבר לפני כמה חודשים. מדי כמה ימים היא מופיעה אצלנו בגינה, ואנחנו מארחים לה חברה ומכבדים אותה בכרוב, בגזר ובמים. כפי שאמור להיות. לא ברור היכן הייתה עד כה, ואיך היא שרדה עד עכשיו. השכנים קוראים לה ארנבת קרב. היא מבריחה חתולים, ואפילו כלבים לא מתקרבים אליה. וכך היא מתארחת בין השכנים שלנו.

כל כך אהבתי את כל החי בעיניים. את כל הפרחים היפהפיים ששתלנו. בוקר אחד, כמה ימים לאחר מכן, יצאתי החוצה ומרחוק לא הבחנתי בפלטת הצבעים שכה אהבתי. חשבתי שאינני רואה טוב. התקרבתי ולא האמנתי למראה עיניי. לא נשאר כלום בגינה. כלום! רק טיפ'לה עלים ירוקים. ליבי נפל. הייתי בטוחה שאלה הציפורים בהתחלה, אבל אז אבא עזר לי להבין את האמת.

זה קרה לפני כחודש. רק עתה הפשרתי לכתוב על זה קצת. מצאתי את עצמי בדילמה מעניינת - מחד, הרי זה ביתה של ארנבת. סביר שהיא ודומיה היו כאן לפנינו וימשיכו להיות הרבה אחרינו. מאידך, אני רוצה לגדל פרחים! ולא תחת רשתות. אוף!..... מה עושים???