לילדינו: מתקן למשחק

מאז שראיתי את המתקן למשחק (Waldorf Playstand) בפעם הראשונה, התאהבתי בו. היה זה לפני כמה שנים טובות. ובמשך החודשים האחרונים אני מתלבטת אם לבקש בנימוס מאבא להכין אחד כזה, או שמה מיותר ועמוס הוא לסביבה הביתית. לבסוף, כפי שכבר ניחשתם, החלטתי שאנחנו אכן זקוקים לאחד כזה.

ואני כל כך שמחה שכך החלטתי...

לפני הכל, אני פשוט אוהבת לראות את אבא יוצר משהו, ועוד יותר, כשהוא עושה זאת ביחד איתך, מתוק שלנו. דבר שני, החלטנו ליצור רק כחצי מהמתקן המקורי - סטנד אחד, עם חצי קשת מתפרקת, כדי לא להעמיס על החלל, וגם כדי בבוא הזמן, לספק רק תחילה למשחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), משהו שיגרום לניצוץ, אף גם לו יחייב הצמדות לגבולות למדי. הרבה שימושים אני צופה למתקן זה - גם תצוגה נאה לסצינות לא מחייבות, שיציתו את הדמיון (כך, למשל, התחלנו את השימוש במתקן); במה לתאטרון בובות, קיר של בית ומה עוד...

ומה שנפלא, שיד הדמיון נטויה לעוד הרבה שנים שיבואו...

לילדינו: בחצר ביתנו - הפרחים בסוף הסתיו

הסתיו והחורף מתחלפים ביניהם...

בן חצב יקינתוני מתחיל להשמיע קול...

ונרקיסים, לעומת זאת, בשיא פריחתם, הלא בצדק קצרה מאוד...

לילדינו: צילום משפחתי בציור

 זה היה המעט במועט שיכולנו לחשוב עליו לשלוח עם ויקה מעבר לים...

קצת מאיתנו שיתארח אצלה עד הפעם הבאה...

 כמה שאני אוהבת את אבא מצייר...

לילדינו: ברכת המזון

היכול להיות שלא סיפרתי לכם על ברכת המזון שלנו???

בכל מקרה, לא הצלחתי לאתר את הפוסט, על אף החיפושים המעמיקים. ובשל חשיבות הנושא, החלטתי לעשות כן שוב. אנא קבלו את התנצלותי מראש, אם כבר קראתם את מה שיאמר כאן...

אני לא זוכרת מתי בדיוק התחלנו עם המסורת המבורכת הזו שלנו. יכול להיות שזה התחיל עוד לפני שאת, מתוקתנו, הצטרפת אלינו. אולי זה התחיל במקביל לקבלת השבת שהנהגנו אי שם כשהיית בן שנתיים. כך או אחרת, כשהארוחות המשפחתיות שלנו התעצבו פחות או יותר למשהו עם התחלה ועם סוף, התחלנו להדליק נר למשך כל ארוחה, ולברך בשירה לפני התחלתן.

אחרי תקופה די ארוכה, בה עשינו כך, לפתע ביקשת להפסיק. בהתחלה, רק את הברכה ששרנו. ולאחר מכן, גם לא להדליק נר. ואולי, בסדר ההפוך. ניסיתי בעדינות להניע אותך מהחלטתך. ניסיתי להמשיך לשיר רק אני. או להדליק בעצמי מבלי לבקש ממך לחכות לשני סממנים אלה המסמנים את תחילת הסעודה. בהתחלה הצלחתי. אך בסופו של דבר, עדיין ביקשת להפסיק עם הכל, ולגשת ישירות לארוחה. וכיבדנו את החלטתך. כמו בכל מנהג, איננו מאמינה בכפיית מסורות, ואם אין רצון, כנראה המועד או התוכן לא מתאימים לעת עתה. וזה בסדר גמור.

וכך עבר לו כמה זמן... אולי שבועות... אולי חודשים... אני זוכרת שעבר לא מעט זמן...

עד שלפני כחודשיים בערך, אי שם בשולי הקיץ, בתחילת הסתיו, סעדנו לראשונה עם חברינו המקסימים שבהם התברכנו בקיץ האחרון. ולפני ארוחת הערב הטעימה, הם... הדליקו נר, ואז הם שרו ברכה. היית מהופנט, מתוק שלנו. הזכרון של הברכה שלנו התפוגג לך. אך עתה, כנראה, הקרקע הייתה פוריה שוב לזריעה מחודשת של מנהג חדש נושן.

כבר למחרת ביקשת להדליק נר. וברגע שהתחלנו גם לשיר את ברכת המזון שלנו, שאותה אתה מכיר בעל פה, גם אחרי שלא שרת אותה במשך זמן רב, ואם היו מילים שנשכחו, הן חזרו להן במהירות בזק, עיניך נצצו את הניצוץ הכה מיוחד שלהן. התחברת לכך חיבור חזק, מתוקי.

מאז זרמו די הרבה מים בנהר. במשך תקופת מה החזקנו גם ידיים בעת ששרנו את הברכה, תוספת מקסימה שאמצנו גם מנתיבה. תקופה מסוימת גם הרמנו את הידיים המשולבות בסוף הברכה, כמו שביקשת לעשות. אחרי כמה זמן, רק שרנו, מבלי להחזיק ידיים. את, מתוקתנו, גדלת לתוך הברכה שלנו וגם השתתפת בה בהתאם למה שהתאים לך - לעיתים החזקת ידיים, לעיתים הרמת אותן, לעיתים גם שרת, לעיתים ביקשת לשיר את הברכה, ולו כדאי להרים ידיים, אינספור פעמים במשך הארוחה.

מנהג זה מיוחד מאוד בשבילי. ואני מוקירה את העובדה שהוא חלק מחיינו. יש משהו מיוחד בעצירה רגעית במשך סדר היום העמוס התרחשויות ובתפילה קצרה זו. יש משהו בהכנה מיוחדת זו לקראת הסעודה. יש משהו בעשייה שביחד. יש משהו במילים הפשוטות של ברכתנו המסכמות בפשטות את שרשרת המזון שהתברכנו בו. יש משהו מעשיר בלהמתין עוד קצת, גם אם מאוד רעבים, ואולי, אחרי טעימה קטנה מהאכול, אם ממש לא יכולים להתאפק, ובחזרה, גם אם מכנית, אחרי הברכה. יש משהו מעמיק בלהתאסף יחד במאמץ משותף. יש משהו בהקשבה. יש משהו באור נר מרצד שמזכיר כי לעולם יהיה אור. יש משהו בטקסיות החוזרת על עצמה לפחות שלוש פעמים ביום. ברגע נוצר הקסם.

ואפילו אבא, שבהתחלה קצת פקפק במנהג החדש שלנו, מצטרף יותר ויותר לשירה...

הברכה שאנחנו כה אוהבים היא ברכת המזון מהדיסק "שיר מבוקר עד ליל" של "מוסיקה אורגנית". הנה המילים, בשינויים קלים.

לבננו: יומיום

 וכך נראית גדר שלנו אחרי בוקר של יצירה...

 תענוג...

ואתה בן ארבע שנים וחודשיים...

לילדינו: סוכות 2011

איזה כייף היה השנה, במקום לשבור את הראש (בשמחה, כמובן) על איך תראה הסוכה שלנו, פשוט להוציא את כל הבדים ששמרנו מהשנה שעברה ולגשת ישירות למלאכת הבניה...

גם השנה נהגנו לפי המסורת שיצרנו לעצמנו, להכין אך את הקישוטים שאתה, מתוקי, מסוגל להכין בעצמך.

ועדיף שיהיו אלה קישוטים שנוצרו מהמוצרים מהטבע, או ממוחזרים, ובסיוע כלים שאתה, מתוקי, יכול בקלות להשתמש בעצמך.

וכך נוצרה לה עוד מסורת - כמה ימים לפני ערב החג, בדרך כלל בערב, אחרי המקלחת, או אם יכולנו, אז במהלך היום, יצרנו לנו קישוט אחד. לרוב אני רק הראתי את מה שהתכוונתי ליצור, ואתה פעלת כראות עיניך. יצרת משהו דומה...

או מקורי לגמרי... משל עצמך...

וכך נוצרו להם מוביילים מגלילי נייר טואלט צבועים, חוט סריגה וענף...

ושרשראות דגלי לבד ממשולשי לבד שגזרת, ותפרת בחוט רקמה...

פנסים סיניים מנייר...

ושרשראות מטבעות נייר...

נ.ב. ואתה בן ארבע שנים וחודש, ואת בת שנה וחודש ושלושה שבועות...

לבננו: אוהל בחצר ביתנו

הכל התחיל מכך שכמה שלא ניסינו, לא הצלחנו להרים את עצמנו לנסוע לישון באוהל.

אז חשבנו על פתרון - מדוע לא להקים אוהל בחצר ביתנו ולאפשר לפחות לחצי משפחתנו לישון בו...

האם כדאי לציין כי האוהל נשאר עומד גם כמה ימים (או שבועות?) לאחר מכן - מרוב התלהבות כל הזמן ביקשת להרכיב ולפרק אותו... כמעט לגמרי בעצמך...

ואתה בן ארבע שנים וחודש...

לבננו: סביבת העבודה המשודרגת שלך

מאז שמגוון הפעילויות העומדות לרשותך גדל, הודות לשידת מדפים חדשה מאיקאה, התווספה לסביבת עבודתך תוספת חדשה (working area).

נכון שזה קרה חצי שנה לפני שצולנו תמונות אלה, שהיית בערך בן שלוש וחצי, אך העיקר שהצלחתי לבסוף לתעד זאת, לא?

כדי לאפשר לך לקשור לבדך את הוילון, וגם לתרגל על הדרך עוד מיומנות מעשית אחת או שתיים, השתמשתי בגומיה פשוטה...

והנה לתוצר הסופי...

לבננו: מצאתי פתרון!

אני לא זוכרת איך בדיוק התחלנו עם זה..

אני מניחה שפשוט במקרים שבהם היית מוצא את עצמך במבוי סתום, כמו, למשל, היית רוצה משהו שאחותך כבר תפשה, או שהיית מבקש לעשות משהו שלא ממש היה מתאפשר לעשותו באותו הרגע, או שהייתי מתווכת בינך לבין ילד אחר בדיונכם על משהו, הייתי אומרת לך, מבלי לשים לב בהתחלה: "בוא נחפש פתרון! תמיד אפשר לחשוב על פתרון שיתאים לכולם".

עד שיום אחד לפתע שמעתי אותך: "אמא, מצאתי פתרון!"...

מאז זה הפך למנטרה... זה, וגם: "תמיד אפשר לחשוב על פתרון, אמא, נכון?"...

איך שאני אוהבת אותך!!!

אכן, תמיד...

נ.ב. ובתמונות אתה בן שלוש שנים ואחד עשר חודשים...

לבננו: מכינים לחמניות

עדיין בחיפושים אחרי מתכון מתאים להכנת החלה והלחמניות, הכנו יחד לחמניות. היה תענוג...

לילדינו: סביבתכם המשותפת מתחילה לקבל פנים

לקח לי קצת זמן לארגן מחדש את הפינה הזו בביתנו. אני מניחה כי ההתלבטות העיקרית הייתה איך משלבים אותך מתוקתנו במציאות הכבר מבוססת של אחיך, ובאותה נשימה, איך מכירים לו את נוכחותך במישורים שעד לאחרונה היו בבעלותו הבלעדית באופן הכי ספונטני, טבעי וזורם שאפשר. אני מניחה שאי שם בתוכי די חששתי מהרגע הזה. כל כך הרבה שאלות, ולא לגמרי מצאתי תשובות. בסופו של דבר, כשאתם, מבלי מילים, כבר הזכרתם לי די בקול רם כי אני חייבת להתארגן על עצמי, החלטתי לקחת אוויר לנשימותיי ופשוט לפעול... גם אם לא כל התשובות באמתחתי.

פינת העבודה שלך (play area), מתוקתנו, הוצמדה לפינת המשחק שלכם (work area). אכן, זה יצר צמידות די גדולה בין שתי פינות מופרדות אלה, מתוקה, אך הרגיש לי כי כך יהיה נכון יותר, בשל גילך, ונוכחותך הכמעט תמידית במקומות בהם כולנו נמצאים, וזה בסלון. ניסיתי להציע לך את המעט האפשרי של הפעילויות, הרבה פחות ממה שהוצע לאחיך בגילך, בשל עודף הגירויים הקיים גם כך בסביבתך, כמה שלא ננסה לפשט אותה.

אינני מקפידה איתך, בינתיים, על הוצאת הפעילויות על שטיח העבודה האישי, לרוב בגלל שהרבה פעמים אני לא לידך כשאת עובדת עם הפעילויות שלך. או שאת נמצאת בפינת העבודה שלך, כשאחיך משחק לידך, או שהוא ביחד איתך עובד על פעילויותיך. מה שנחמד הוא שהקרבה לפינת המשחק, מאפשרת לך לצעוד בתמיכה מפעילויותיך למטבח הכה האוהב עליך. מה שיותר מאתגר הוא כי קשה לסייע לך להתרכז בעבודה על משהו אד בכל פעם. אך אני מרגיעה את עצמי כי המיקוד עוד יגיע, גם אם בדרך אחרת.

כל מי שיש לו שני ילדים בגילכם, יודע כי האתגר היותר קשה הוא לשלב ביניכם מבלי לגרום למי מכם להרגיש מקופח. עוד אגע בכך ביתר פרטים, לבטח, אבל החלטנו כי העקרון של העלאת הדברים הפחות זמינים בשבילך, מתוקה, לגובה, פחות מתאים לנו. אנחנו בוחרים בהרחקה פיסית מטווח הראיה, ובהסחת דעתך. ולכן, את משחקי השולחן העברתי פשוט ממקומם על המדפים ליד הקוביות לספריה, קצת יותר רחוק מהעיניים שלך, אך עדיין בטווח ההישג אם תתענייני בהם. ליד המשחקים, מוצעת בשבילך, מתוק שלנו, סלסלות היצירה שלך, ובהן סריגתך ותפירתך.

ולידן יש גם ספרים בשבילך, מתוק שלנו. ספרי האומנות והטבע (מזג אוויר, בעלי החיים, עצים, פרחים) מוצעים בנפרד.

וסופסוף הצלחתי לצלם את סלסלת כלי הנגינה ההולכת והתופחת שלכם. מקווה שבקרוב אוכל להראות גם את תוכנה...

לבתנו: נעמדת ללא תמיכה

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית שלנו הוא האור שבו הוא מתמלא בשעות אחר הצהרים...

אז הכל נראה קסום...

ומרגיש מיוחד כשלעצמו...

ובעצם התכוונתי לכתוב בכלל על כך כי ברגע קסום אחר, לפני חמישה ימים, לפתע נעמדת לכמה רגעים מבלי שנתמכת בידיים...

כפי שאת רואה, הקסם ממלא אותנו בכל מקום...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושמונה ימים...

לבננו: אתה בן שלוש שנים ועשרה חודשים!

אתה בן שלוש שנים ועשרה חודשים!

ואנחנו אוהבים אותך כל כך...

מי יתן ותמשיך להעיז לבחון את יכולותיך, למתוח את מרחב האפשרויות שלפניך, לסגת ברגע שנדרש, אך לשוב ולנסות עוד ועוד...

נ.ב. ואחותך בת עשרה חודשים ושישה ימים...

לבתנו: עומדת לידי כשאני מתעוררת

אחד הדברים שאני כה אוהבת בכך שאתם ישנים במיטות על הרצפה (floor bed), הוא העצמאות שבניידות שלכם מהמיטה ואליה. בכל גיל שהוא.

ואחד מאבני הדרך הכה יקרים לי בשביל חייכם הוא רגע זה, בו לראשונה אתם עומדים לידי, עוד לפני שהתעוררתי, ואני מתעוררת לקולות עדינים של רחשים שלכם, ולעיתים אף למגע האצבעות המתוקות הנעות על פני..

ואת בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

ואחיך כמעט בן עשרה חודשים (האם אתם דומים?)...

לבתנו: מקומך בסעודות משפחתיות

שמור לך מקום מיוחד במינו בסעודות המשפחתיות שלנו. כמובן, יש לך כיסא אוכל משלך. אבל... את מבלה עליו דקות בודדות בלבד. אחרי רגעים ספורים מתחילת הסעודה, את עומדת על כך שנסייע לך לרדת על הרצפה. ואז... נכנסת למקום האהוב עליך - מתחת לשולחן. עיסוקים רבים מחכים לך שם - איסוף פירורי אוכל מהרצפה (אכן, לעיתים כמות האוכל שאת אוכלת בדרך מיוחדת זו מהרצפה גדולה מזו שאת סועדת ליד השולחן), מעבר בין רגלי כולנו, עם עצירה ממושכת במיוחד ליד רגלי אחיך, וחילוץ הנעליים שלי (משום מה, משימה מיוחדת זו שמורה אך לי).

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ויממה...