לבננו: על הכסף

כסף הוא עוד רעיון מופשט מורכב, אם כי לרוב, רואים בו משהו מוחשי מאוד.

ועולמנו, לצערנו או לא, מורכב מכסף, מבוסס על שיקולים כספיים, שואב מהיכולות הכספיות. וככזה, תהיה זו טעות, בעיני, להמעיט בחשיבותו, או, גם, לאיין את נוכחותו בחיינו.

עוד מבלי לדעת איך ננהג בהחלטות חשובות, כמו מתן דמי כיס, די מהתחלה היה ברור לי, כי ל"כסף" כמושג יהיה מקום של כבוד בהוויתנו. היה לי ברור, כי ככל שנחסוך מכם את דאגות החומרניות הקיומיות שלנו, כך גם עד כמה שנוכל, נשתף אותכם בהחלטות הכספיות הגלובליות שלנו. אי שם בבטן אני מרגישה כי רק כך נוכל להכין אותכם במקצת למורכבות חיי המבוגרים ככל הנוגע לשיקולים כספיים. ברור כי לא הייתי רוצה כי כסף ינהיג את חייכם. אך כך גם לא הייתי רוצה כי תתעלמו מהשפעתו.

במובן מסוים, אני מרגישה כי בשונה מכל התחומים האחרים, בהם הלימוד הוא מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract), בכל הנוגע לכספים, יתכן וכיוון הלימוד הוא הפוך. גם אם לא תכיר לעומק את הרבגוניות המוחשית של הכסף, לפני שתהיה מסוגל ללמוד את ההיבט המוחשי שלו, חשוב מאוד בעיני, כי מושג זה כבר יהיה טמון עמוק עמוק בכל הרבדים של התרשמויותיך מהעולם. גם אם לא תבין אותו, חשוב כי יהיה הוא חלק מאוצר המילים שלך.

אני גודלתי על רקע אחר במקצת. הורגלתי להאמין כי מחר יהיה טוב יותר מהיום, כי מתישהו נוכל לאפשר לנו את מה שלא יכולים לאפשר היום, ובאותו הזמן, הבטחון שלי בכך שהכל בסדר, מבחינה הכלכלית, אני מתכוונת, איכשהו נלקח ממני. כך או אחרת, הפריוולגיה של להסתפק בעכשיו, במה שיש לי כעת, בכך כי קיים גבול למה שיוכל להיות, נלקחה ממני. ההתכווננות התמידים לעבר מחר מחקה את היום. העברת הריכוז בחזרה להיום היא אחת העבודות הפנימיות המאתגרות יותר שלי בשנים האחרונות. הדאגה האישית שלי לכסף היא אחד הסיוטים היותר קבועים שלי. גם אם לא תמיד בצדק. אינני יודעת איך זה קרה באמת, אך כנראה, כמו כל דבר אחר, שורשיו מגיעים שוב לתקופת הילדות שלי, ואולי גם לתקופת ההתבגרות. בכל מקרה, אולי למישהו פסקה זו נראית כסטיה רצינית מהנושא שממנו התחלתי, אך אני מאמינה כי הקשר הוא הדוק ובלתי ניתן להפרדה.

מאז ומתמיד, הכרנו לך את השיקול הכספי כאחד השיקולים שתמיד נלקחים בחשבון.

אנחנו גרים בקרבת מרכז העיירה. עוד כשרק התחלת ללכת, בשנתך השניה, ונהגנו לבלות הרבה במרכז, במיוחד בימים החורפיים, הייתה שגורה בקרבתנו התמונה הבאה. הורי הילדים שטיילו לידנו נהגו לקפוץ לירקן לקנות בננה, או למכולת לקנות ארטיק, או לפיצריה לאכול פיצה. בתגובה לרצונותיך המובנים להצטרף, היינו עונים לך: "צ'ופו, הבאנו אוכל מהבית. יש לנו מספיק אוכל איתנו"; "אנחנו קונים פירות ביחד עם כל הקניות שלנו. כאן הם יקרים יותר"; "אנחנו עוד מעט נלך הביתה ונאכל ארוחת ערב בבית". כמובן, מדי פעם, היינו אוכלים גם אנחנו בחוץ. אך לא בכך עסקינן.

תחומים מהותיים נוספים - צריכת חשמל בהפעלת מזגנים ומאווררים, וגם בפעלת רדיאטורים ותנור חימום, וצריכת מים בהשקייה בחוץ, אך גם בפתיחת ברז רגילה לשטיפת ידיים. השתדלנו להקפיד כי מפעילים מזגן, מאוורר או רדיאטור רק כשאנחנו נמצאים בחדר, ורק כשבאמת צריך. גם כאן היינו חוזרים על המנטרה: "... צורך חשמל. ועל צריכת חשמל אנחנו משלמים כסף". לגבי מים, עם כל עליית המחירים המטורפת, עדיין הרגשתי כי בחסימת גישתך למים תהיה פגיעה משמעותית בהתפתחות הטבעית שלך. במקום זה, גם הפעם כל פעם הזכרנו לפתוח רק זרזיף מים, להשתמש קודם במים שבדלי שמתחת לברז בחצר, להשקות במיים שסיימת להשתמש בהם (כמובן, ללא סבון) את הצמחים שבגינה.

לא יצא לנו להתמודד עם רצונותיך המיידיים לרכוש מוצרים שונים, כמו צעצועים, למשל, בעת הביקור בחנויות. אך בפעמים הבודדות שזה קרה עם ספרים או עם מוצרי אוכל למיניהם, אם היינו צריכים לדחות את בקשתך מנימוקים כספיים, פירטנו אותם בקצרה. כשהתחלת להשתמש במצלמה שלנו ובמחשב שלי, דאגתי להזכיר לך להיות עדין וזהיר, כי המכשיר עולה הרבה כסף.

ואז, לפני כמה חודשים, שוב, במקביל להתקדמות שהתחלת לעשות בכל הנוגע ללימוד הזמנים, הרגשתי כי אתה בשל להתקדם לשלב הבא בכל הנוגע להכרת ההיבט הכספי שבחיינו. לא זוכרת מתי זה קרה בפעם הראשונה, אך באחת הפעמים בהם עלה נושא הכסף לדיון, אולי כשלחצת על כתפור שלא לצורך במחשב, או הפעלת לשווא מכשיר חשמל כלשהו, הוספתי כי אבא עובד קשה מאוד כדי להרוויח את הכסף שמאפשר לנו לאכול, לשלם חשבונות, לרכוש מוצרים. הרגשתי כי אתה מוכן להרחבה רגישה זו. שוב, ברור כי אין כל דרך כי תבין אותה באמת, אך חשוב לי כי תכיר את המושגים האלה בטרם הבנתך תהיה מסוגלת להבינם כראוי, תלמד להתנהג אליהם בכבוד, כי זה מה שתספוג מסביבתך בצורה בלתי מודעת עוד, כי הבסיס הזה יהפוך לחלק ממך.

אבא התנגד בהתחלה. אני מניחה רק מהקונוטציה שנוצרה אצלו במשפט "אבא עובד קשה". אך אני המשכתי להסביר לך מדוע חשוב לשמור על הכסף שאבא מרוויח, מדוע חשוב לכבד את המאמץ שהוא משקיע בעבודתו, מדוע חשוב לחסוך כדי לאפשר לעצמנו את מה שבאמת חשוב לנו, מדוע חשוב לדעת כי כל דבר מסביבנו עולה כסף. למשך זמן מה זה הפך למעין משחק מוכר שכזה. אתה שואל, ואני עונה, שוב ושוב ושוב.

ואז הגיע השלב בו במהלך רכישת הקניות שלנו, היית מקבל ממני כסף, או כרטיס אשראי, וניגש לקופה לעשות חשבון. ברור כי עוד מגיל צעיר היינו לעיתים נותנים לך את הכרטיס והיית מושיט אותו בחיוך לקופאית המרוצה. כאן היה מדובר במשהו אחר. אני הייתי נשארת או יוצאת מחוץ למכולת כדי להדגיש את המעמד, להעביר לך כי אני סומכת עליך, וגם לאפשר לך להרגיש במקצת את גודל האחריות שברכישת המוצרים לבית. לאט לאט התחלת להחשף למשמעות העודף, כמובן, שוב, בינתיים דווקא בהיבט המופשט. הכרת את העמידה בתור, בין המבוגרים, לבד, כשלעיתים אתה בקושי מגיע לגובה הדלפק. ואני התמוגגתי שוב מהנסיויים האנתרופולוגיים שאני כה אוהבת לערוך לעיתים. כמעט תמיד, הקופאיות (מלבד בוריס:), היו טורחות לצאת מחוץ לחנות כדי להשיב עודף ישירות לידיי. על מה שהייתי עונה בסבלנות כי הן יכולות לערוך התחשבנויות באופן ישיר איתך.

וכך אנחנו ממשיכים לאט לאט במסע שלנו. לפני כשבועיים מצאתי את עצמי עורכת קניות לראשונה עם שניכם. אני לבטח עוד אכתוב על כך בבוא הזמן. לצורך סיפורנו, אוסיף רק פרט זה. כבר כמעט שנה וחצי כמעט מדי שבוע אתה עורך קניות עם אבא. ועדיין, הופתעתי כל כך כשאמרת לי ברצינות של מישהו שבהחלט יודע על מה מדובר, לפחות לכאורה: "אמא, בואי נראה מה עולה אבטיח. אם הוא יקר, נחכה. אולי בפעם הבאה נוכל לקנות אותו. אם המחיר בסדר, אז נקנה אותו". אז עוד לא אכלנו אבטיח העונה, אך החישוב הכלכלי המתפתח שלך גבר על כך..

ספרים שאנחנו אוהבים

Sky Tree: Seeing Science Through Art by Candace Christiansen

ספר מדהים. רעיון מבריק. הסופר, שהוא גם צייר, יצר סדרת ספרים העוקבים אחרי החיבור בין הטבע למדע. בספר זה, למשל, הוא מציר את אותו העץ, על אותה הגבהה, שמעל הנהר, בימים שונים, במזג אוויר שונה, במצבי רוח שונים. ומשפטים קצרים המלווים את הציורים. מקסים...

לבננו: מתחיל להכיר את עונות השנה

אי שם בתחילת האביב השנה, התחלת לראשונה לשים לב גם למתרחש בטבע מסביבנו. יחד עם מודעותך לזמן, התחלת להתעניין גם בעונות השנה (seasons) - מה עכשיו? מה עושים בחורף? מה מתרחש באביב? מה היום? מה מחר? מתי הקיץ?

ענינו לך כהרגלינו בתשובות קצרות, לא מורכבות מדי ולא מבלבלות. ואם יכולנו, ניסינו לכוון אותך למצוא את התשובות בעצמך.

וכאן הגיעה ההפתעה. למרבה ההפתעה, זו הייתה התגובה לגבי משמעו של הקיץ:

"בקיץ אני אוכל לזרוק לתוך הדלי אדמה יבשה ויהיה... אבק!"

השתתקתי. לא ידעתי כלל כי אתה זוכר את זה. ממש קצת לפני שהתחיל החורף, גילית את פלאי האדמה היבשה. היית עסוק בכך שעות - בלעשות אבק ממנה. הצטערתי מאוד בשבילך כי מהר מאוד אחרי גילוייך התחילו הגשמים. לא היה לי משוג כי אתה זוכר זאת עד כדי כך.

וכמובן, הוספת גם כי בקיץ נוכל אבטיח וענבים. הבן שלי או לא הבן שלי??? זוכר בהחלט את הדברים החשובים באמת...

לבננו: הזמנים בשבילך

אני חושבת שאין הרבה מושגים מופשטים יותר מהזמן.

ואם תמיד כיוון הלימוד הוא מהמוחשי למופשט (from the concrete to the abstract), בכל הנוגע לזמנים, ובהם הכוונה לשעות, לימי שבוע, לחודשים ולעונות, הדגש על כך הוא עוד יותר חזק.

זה לא סוד כי ילדים קטנים חיים בהווה. בהתחלה, עבורם, הכל מתרחש היום. קצת יותר מאוחר, הדברים יכולים להתרחש גם אתמול ואולי גם מחר. אך רק הרבה יותר מאוחר, הם באמת יפנימו את הקונספט של הזמן, לא לפני שהתפתחותית מוחם יהיה מוכן לכך.

כל מה שאנחנו יכולים לעשות עכשיו הוא לסייע לך לחיות את הזמן, לעבוד אותו, לעבור אותו, לצעוד אותו, לחוות אותו באמצעות מערכות הקליטה העוצמתיות ביותר בשבילך, והן מערכות החושים. כל מה שנוכל לעשות הוא לתמוך ברשמים הראשונים שנוצרים אצלך, מבוססים במציאות, למשל, בריטמוסים קבועים, כמו סעודות יומיומיות או קבלת שבת, בשגרה, שיאפשרו לך לעבוד את הזמן ולחיות אותו מבפנים, לחוש אותו בתוכך. והכי חשוב לתת לך זמן, תרתי משמע, להמריא מרישומים אישיים אלה בקצב המתאים אך לך. אי אפשר להרצות לך על משהו ולחשוב כי תבין זאת רק מהשינון. אי אפשר לזרז באמת שום דבר, אי אפשר להכיר לך משהו, לפני שאתה מוכן לכך. ובמילים אחרות - לפני שהזמן נכון...

ואיזה מסע מרתק זה...

אני חושבת שהתחלת להתעניין בזמן לראשונה בערך בגיל שלוש שנים וארבעה חודשים. אז באמת הכל התרחש בהיום, ב"תמול", וב"מחר". ואז לפתע, התחלת לספור את הטקסים היומיומיים, לפי סדר התרחשותם. לבד לגמרי, הגעת למסקנה המרתקת שהזמן מתנהל סביב ציר זמן קבוע זה של בוקר, צהרים, אחר הצהרים, ערב, לילה, ושוב בוקר. על כך התלבש הטקס השבועי של הדלקת נרות בקבלת השבת שאיננו מפסידים גם אם מתארחים בערב יום שישי אצל מישהו אחר. וכך התחלת להסיק מסקנות הזמן הראשונות שלך. "מתי מגיע יום שישי?" "עכשיו צהרים, אחר כך אחר הצהרים, ערב, לילה, ואז מגיע יום שישי".

אני חושבת שלפחות חודש ימים חיינו בתוך המציאות החדשה שיצרת. לאט לאט התחילו להסתדר על ציר זמנים מיוחד זה גם אירועים אחרים שלנו. אנחנו בדרך כלל מודיעים לך על מה שהולך לקרות הכי הרבה מחצית היום לפני שזה קורה - למשל, בערב לפני או בבוקר מדברים על מה שיקרה עד הצהרים, ולקראת הצהרים מדברים על מה שיתרחש אחר הצהרים. אחרת, וכבר קרה, אתה יכול לשבת על מדרגות הבית, מוכן ומזומן לקראת המאורע שהולך להתחרש בערב, ולא מוכן לזוז משם במשך שעות. לאט לאט כל מה שעשינו מיינת ישירות לתוך המיקום שלו בציר הזמן שלך. "מתי הולכים להופעה?" "עכשיו ערב, אחר כך לילה, ואז יהיה בוקר, ואז בצהרים נלך".

ובין לבין, התחלת לשייך גם את מנוחות השינה שלך. ופתאום הגיעו גם המשפטים האלה: "אחרי שאני אשן, ועוד פעם אשן", ואחר כך גם "אחרי שאני אשן ארבע פעמים". כן כן, אתה לומד לספור גם לגמרי בעצמך, אך על כך בפעם אחרת.

ואז לפתע התחלת לשים לב כי אחרי יום שישי מגיע יום שבת. וגם הבחנת בכך כי בימי שישי ושבת אף אחד לא עובד, במיוחד הדוור, ורק אנשים מסוימים, רופאים, למשל, לפעמים עובדים. וכי אבא לפעמים עובד ביום שישי.

ואחרי תקופת החגים שמת לב כי החגים, וגם ימי שבת, מתחילים אצל היהודים ערב לפני. זו עוד ידיעה מרעישה וחדשה, ואני לא בטוחה אם אתה זוכר אותה אפילו ברמה התאורטית. ובכל זאת, הגילוי היה לגמרי שלך.

עד לפני כשבועיים בערך, עדיין הכל התרחש היום, אתמול ומחר. וכמובן, אתמול ואתמול ואתמול. או מחר ומחר. לאט לאט זה הפך ל"אתמול לפני הרבה זמן". ואז פתאום התחלת לנקוב במחרתיים!

וגם הזכרון המתפתח כל הזמן שלך תומך בהבנה המתחילה של הזמן. בימים האחרונים ממש התחלת לזכור דברים שאמרת שתעשה מבלי שהזכרתי לך כי תעשה זאת, ובדרך כלל אפילו את הדברים שאתה לא תמיד נהנה לעשות. למשל, אתמול, אחרי שעבדת עם כלי העבודה בגינה, אמרת לי שתסדר אותם יותר מאוחר, אחרי שנחזור מהביקור באתר הבניה. הסכמתי לכך ושכחתי מכך. כשחזרנו הביתה, הזכרת לי כי הכלים מחכים לך כי תסדר אותם, אך אתה עייף, ותעשה זאת אחרי שתקום מהשינה. וכך עשית באמת. כמובן, אלה ניצוצות בודדים עוד, אך כל כך מחממים את הלב...

זכות גדולה להתבונן בך. בגילויך המרתק את העולם. מבלי הרצאות, מבלי שינונים בעל פה, מבלי דחק, מבלי תיקונים (כמובן, אנחנו משיבים לך מידע נכון ושמות נכונים, אך מבלי לשים דגש על כך או לציין כי טעית).