לבננו: שיחות ראשונות

אני: נדמה לי שאחותך התעוררה...

אתה: רגע אמא, אני הולך לבדוק...

אתה: אוי נכון אמא, את צודקת. אחותך באמת התעוררה...

נ.ב. אחותך בת עשרה חודשים ושלושה שבועות בתמונות אלה. והלא יאומן קרה. ביקשת לבוא איתנו בעת שהיא ניסתה להרדם. שמת מסביבך כריות וכך נרדמת. מקרה חד פעמי בהחלט!

לבננו: ניהול מו"מ

אנחנו מבלים כהרגלינו מדי אחר הצהרים כמעט במגרש המשחקים שבפארק. אתה משחק עם ילדה גדולה ממך בשנה שנתיים, שרק עתה הכרת. אני בצד, במרחק מה ממך, יושבת ליד אחותך שחוקרת בהתלהבות שקטה את החצץ שמסביבה.

והנה דו השיח שאני עדה לו:

אתה: אני יכול בבקשה לקבל את הכוס האדומה שלך?

הילדה: לא.
אתה: למה לא?
הילדה: ככה.
אתה: אני יכול לקבל את הכוס האדומה?
הילדה: אני נתתי לך את הסגולה.
אתה: אבל אני צריך את האדומה.

כעבור כמה דקות...

אתה: אמא, היא לא מוכנה לתת לי את הכוס האדומה שלה.
אני: מתוקי, אולי היא מעדיפה שהכוס האדומה תשאר אצלה. היא נתנה לך את הסגולה.
אתה: אבל הסגולה לא מתאימה לי. אני צריך את האדומה כי היא גדולה יותר.
אני: אם כך, אולי תבקש מהילדה.
אתה: ביקשתי, והיא לא רוצה לתת לי.
אני: אולי תבקש שוב?
אתה: אמא, תבקשי את.
אני: את יכולה בבקשה לתת לו את הכוס האדומה?
הילדה: לא.
אני: צ'ופו, ביקשתי. היא מחליטה להשאיר את הכוס האדומה אצלה.

אחרי כמה רגעים, אתה מנסה להושיט יד לקחת את הכוס האדומה מהילדה, אך הילדה החביאה את הכוסות מאחורי גבה.

עובר עוד רגע ואז:

אתה: אולי תתני לא את הכוס האדומה רק לקצת זמן?
הילדה: לא.
אתה: אולי רק שאני אמלא אותה פעם אחת בחצץ ואחזיר לך.
הילדה: טוב. קח.

הילדה מושיטה לך את הכוס האדומה שהייתה אצלה, ומיד לוקחת את הכוס הסגולה ממך. אתה, לא מופתע בכלל להסכמתה הפתאומית של הילדה, שלא כמו אמך, ממלא את הכוס האדומה בחצץ ולאחר מכן מחזיר אותה לילדה. כפי שהבטחת.

אתה: אני יכול לקבל את הכוס הירוקה?
הילדה: לא.
אתה: למה לא?
הילדה: ככה.
אתה: אולי אני יכול לקבל אותה רק לפעם אחת?
הילדה: טוב...

ושיתוף הפעולה מתחיל...

אני נפעמת לאור ניהול עקבי והוגן של מו"מ על ידך, לאור אמונתך העדינה בכך כי שיתוף פעולה תמיד אפשרי, לאור הידיעה כי מקרים מצליחים אלה מתרחשים באותה התדירות כמעט כמו אלה המצליחים פחות, אך מה שמשנה בסוף הרי זו העובדה שהם התרחשו ולו פעם בודדת אחת. הרושם החיובי שיישאר לך יימשך עוד זמן רב. החיזוק שתקבל יאפשר לך לנסות שוב, גם כשהצד השני יקשה עליך יותר...

לבננו: שיחות ראשונות

אתה: אמא, את באה?

אני: כן

אתה: בשמחה?

אני: כן

אתה: בקרוב?

אני: כן

צ'ופו מצלם: מצלם את אמא.. את כולה

צ'ופו, אתה יכול בבקשה לצלם אותי?
בטח, אמא...
האם צילמת אותי?
כן.
את כולי?
כן.
גם את הראש?
כן.
ואת הרגליים?
לא

עכשיו צילמת את הרגלים?
כן.
גם את הראש?
לא.

עכשיו צילמת את הראש?
כן.
ואת הרגלים?
כן...

לבננו: איך אתה יודע שאתה הבן שלי?

אני: אני אמא שלך..

אתה: אני בן שלך...

אחרי כמה רגעים...

אתה: איך את יודעת שאת אמא שלי?

אני: אני ילדתי אותך... איך אתה יודע שאתה הבן שלי?

אתה: אני נולדתי לך...

לבננו: שיחות ראשונות

אתה: אמא, תראי כמה ארוך הפס הזה שגזרתי.
אני: אני רואה.
אתה: כמה ארוך?

לבננו: שיחת טלפון ביני לבין אבא

אני: הי אהובי (ומתכוונת הפעם לבן זוגי האהוב)
אתה: שלום, אמא (וצוחק בצחוק מהתגלגל שלך)
אני: אה.. צ'ופו, זה אתה? הפתעת אותי. שלום, מתוקי. אני יכולה לדבר עם אבא?
אתה: מה את רוצה להגיד לו?
אני: שאני אוהבת אותו... (ועוד כמה דברים קטנים, שלא בהכרח אני יכולה לגלות לך לגביהם)
אתה: אבא, אמא מוסרת שהיא אוהבת אותך..
אני: אני יכולה לדבר עם אבא?
אתה: מה עוד את רוצה להגיד לו?
אני: אני רוצה לשאול אותו אם אתם מסתדרים.
אתה: אנחנו מסתדרים, אמא (מבלי לשאול את אבא לגבי זה, דרך אגב).
אני: ועכשיו אני יכולה לדבר עם אבא?
אתה: למה, אמא? אני אמרתי לו את כל מה שרצית להגיד לו...

שיחה שגרתית בטלפון בין אבא לביני, מבלי קשר למי מתקשר למי, לאחרונה...

נ.ב. ואחותך בת תשעה חודשים ועשרה ימים...

לבננו: שיחות ראשונות

אתה: גם לי יש אף.
אני: איך אתה יודע?
אתה: לכל מישהו יש אף...

לבננו: שיחות ראשונות

אתה מסיים לעבוד בקרוב מתוקי?
לא, אמא. אני מסיים ברחוק...

נ.ב. בתמונות אחותך בת תשעה חודשים

לבננו: של כולנו...

מה אמרת לאבא,אמא?
שהוא אהוב שלי...
גם שלי, של צ'פוצ'יטה - של כולנו. גם אני של כולנו. גם צ'פוצ'יטה של כולנו. גם את...

נ.ב. ואחותך בת תשעה חודשים...

לבננו: מזמין לבקר

אתה לתמר אחרי שפגשנו בה במקרה: מה את עושה מחר, תמר? רוצה לבוא לבקר אותנו? רגע...

אתה לאבא: אבא, מה אנחנו עושים מחר?

לפני שאבא או תמר מספיקים לענות לך: אם את רוצה לבוא, תמר, בבקשה תתקשרי לפני לבדוק אם אנחנו יכולים.

ואחרי שחשבת רגע, מוסיף: רוצה לבוא מחרתיים? בבקשה תתקשרי לבדוק אם אנחנו פנויים.

לבננו: אני פשוט יודע

אני מניחה כי תחילתו של סיפור זה בתשובות ספונטניות שלנו לחלק מהשאלות הכה אהובות עליך בימים אלה: "אבא, איך אתה יודע?". בדרך כלל אנחנו משתדלים לתת תשובות מפורטות יותר, קצרות אך מסבירות, כמו "אני רעב", "אני מרגישה", "היא אמרה לי", "שמעתי את זה". אך לעיתים התשובה מסתכמת פשוט בידע.

ואז התקיימה לה השיחה הבאה במשך אחת הארוחות שלנו:

אתה: אם אוכלים, אז יש לנו כוח
אני: איך אתה יודע?
אני פשוט יודע.
מה אתה מרגיש כשאתה אוכל?
אני שבע.
ואז..?
אני מפסיק לאכול. אם אני אוכל הרבה, יש לי קאקי.
אז איך אתה יודע שיש לך כוח?
אני פשוט יודע...

לבננו: על איך הופעת בברצלונה מבלי לטוס אליה

היינו בהכנות לקראת ארוחת הצהרים.

"אמא, אני צריך לנסוע", הודעת לפתע.
"מתוקי, אנחנו עומדים לאכול ארוחת צהרים. לאן התכוונת לנסוע?"
"לברצלונה. אני חייב לנסוע. הנגנים מחכים לי".

קצת האטתי את הקצב. הבנתי שכדאי כי אקשיב לכל מילה שתבוא אחרי הודעה מפתיעה זו, וגם אשקול כל מילה שאוציא בתגובה. במעברים מיידים אלה בין המציאות לבין עולמם המרתק של משחקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), כדאי מאוד להתקדם בצעדי בלרינה. לעיתים נדמה כי אינך בטוח בעצמך בכוחות המניעים אותך. העליה על פוינט יכולה להיות לא פחות מהירה מהירידה לפלייה. הסיבובים בין שני העולמות בהחלט יכולים להיות משכרים. אך חשוב מאוד, בליבי לפחות, לאפשר לרקדן להמשיך להסתחרר עד שנשמתו תצאה בריקוד אף היא, וסלסוליה ימשיכו גם הרבה אחרי שהמוסיקה תפסק. ולכן חייב הוא לרקוד בתנועות אמיתיות של ממש, מבלי להזדקק לתעתוע של תפישת טרמפ על מקל הקסמים של הפיות, שבאותה הקלות יכול ברגע להפוך למטאטא של המכשפה.

"הנגנים, אהובי?", ניסיתי לא להשמע מופתעת.
"כן. הם כבר על הבמה מכוונים את הכלים. אני חייב להזדרז. הם מחכים לי. יש לנו הופעה!".
"אהה..."
"אמא, באמת. לא בכאילו. אני הולך לארוז".
"בסדר, מתוקי", באמת שלא נתת לי אפשרות לשום תגובה אחרת.

הוצאת את התיק שלך. וארזת מדריך עצים, תפוח עץ בשקית, חליל, קסילופון ומשולש.

"אני הולך אמא".
"לאן מתוקי?"
"אני נוסע לשדה התעופה".

ניגשת לדלת היציאה וחזרת: "אמא, באתי לתת לך חיבוק ונשיקה לפני שאני נוסע". מה שאכן עשית והמשכת בצעדים בטוחים לכיוון הדלת.

לא היה לי שמץ של מושג איך ממשיכים את הריקוד. במובן מסוים, הרגשתי כאילו המראת בקפיצה בטרם לדעת שיהיה שם מי שיתפוש אותך. אך לפני שידעתי איך לספק לך נחיתה רכה, מה שהייתי בטוחה בו הוא כי בשום פנים ואופן לא אוכל לתת יד להתרסקותך. נשימותיי נעתקו ממני.

יצאתי אחריך לראות לאן אתה ממשיך.

"לאן את הולכת, אמא?"
"אני רוצה לבדוק אם הגיע הדואר. אני מחכה למכתב מסוים", תסלח לי על שקר לבן זה. אחותך שבזרועותיי הביטה בך בלא פחות התפלאות ממני.

בהתחלה חשבתי שתעצור לפני המדרגות היורדות מהשביל שבפתח ביתנו למדרכה. בדרך כלל, זהו גבול הגעתך האפשרית שלא בליווינו. וגבול זה הוא כבר עניין שבשגרה. אך לא התכוונת להקל על אמך. הגעת למדרגות... וירדת בהן. והתחלת לצעוד לכיוון המרכז.

אז ירדתי אחריך. לקחתי אוויר לראיותיי ופתחתי את זרועותיי. בתקווה שממרום קפיצתך תוכל להבחין בהן.

"מתוקי", בקול כמה שיותר עדין קראתי לך. "אנחנו צריכים לחזור הביתה. ארוחת הצהרים מחכה לנו".
"אבל אמא, אני חייב לטוס לברצלונה. ההופעה צריכה להתחיל עוד ממש מעט".
"אני מבינה. אולי תרצה להופיע איתם בכאילו?"
"לא. באמת!", הקול שלך התחיל להשמע נעלב. נראת אבוד. איך יכולתי לחשוב על תחליף בכאילו למשהו אמיתי אדיר שכזה???
"צ'ופו, כדי להגיע לברצלונה באמת, צריכים לקנות כרטיס טיסה. ואז לנסוע לשדה תעופה ולקחת מטוס. ורק אחרי שטסים מספר שעות, נוחתים בברצלונה"
"הם יחכו לי אמא. אני חייב לנסוע"
"מתוקי, אתה יכול לטוס רק איתנו".
"אז בואי אמא. תתארגני ונטוס".

הבנתי כי אני חייבת לשנות מסלול. במקרה זה, תשובות מציאותיות אינן מקדמות אותנו, כמו במקרים אחרים. עדיין חסרת ידיעה ברורה לאן פנינו, החלטתי לפעול לפי עקרון המיידיות. כלומר, לטפל במה שמיידי, בתקווה שלאחר מכן הגאולה תמצא אותי. או במילים אחרות, היית כבר ממש קרוב לנפילה על הבמה, והייתי חייבת לקפוץ גם אני בקפיצה לקראתך, כדי שאוכל בכל זאת לנסות לתפוש אותך. הלב דיבר לפני שהראש הצליח לחשוב.

"אולי ננסה להתקשר לנגנים?"...
"להתקשר?", הברק התחיל לחזור לעיניך.
"נבקש מהם, אולי הם יוכלו לחכות לך עד שתסיים לאכול ארוחת הצהרים ועד אחרי שתנוח. נסביר להם שאנחנו ממש עייפים, ולפני שתוכל לנגן איתם, כדאי שתנוח. אולי אפשר לדחות את ההופעה לערב?"
"אמא!", הודעת בחיוך רחב של מי שכרגע נחת נחיתה רכה תחת מחיאות כפיים סוערות, לא לפני שעשית סיבוב משולש אחרון באוויר.
"אתה מתכוון שאני אתקשר אליהם ואבקש מהם?"
"כן".

וכך עשיתי, בסיועו של ענף שעל השביל שבדרך לביתנו. למזלנו, הנגנים נעתרו והמשכנו מתרגשים לסעודת הצהרים שלנו.

לא היה לי כל ספק כי אין זה סוף הסיפור. אני מכירה אותך קצת יותר מזה.

חצי ישן, אחרי שישנת חצי משנת הצהרים הרגילה שלך, הופעת בסלון.

"אמא, בואי נתארגן. אני צריך לנסוע. הנגנים מחכים לי".

הפעם הרגשתי כי אחרי שנחת וגם על בטן מלאה, הדפיקות של המציאות על חלונך יכולות להיות קצת חזקות יותר.

חיבקתי אותך והתיישבנו יחד על הספה.

"מתוקי, אנחנו אולי נטוס לברצלונה בפעם אחרת. היום אנחנו נשאר בישראל"
"אבל אמא! הם מחכים לי!!!", כמעט בוכה זעקת אלי.
"אני מבינה מתוקי. אני מבינה שאתה עצוב בגלל שאינך יכול להצטרף אליהם."

ואחרי רגע בו יכולת לחוש את רגשותיך, הוספתי.

"בוא ננסה לחשוב על פתרון אחר".
"אני רוצה לנגן בהופעה!"
"אז אולי תעשה הופעה כאן בסלון"
"לא"
"אולי בחצר?"
"לא"
"תוכל לנגן על כלי הנגינה שלקחת איתך ואני ואחותך נקשיב לך"
"לא"

ואז, לפתע, ההתרחשויות הקטנות של הימים האחרונים, השאלות הכמעט לא מורגשות שאינן מפסיקות להשאל, כולן התחברו לי.

"צ'ופו, למה רצית להופיע עם הנגנים בברצלונה? כי הם מופיעים לפני אנשים שהם לא מכירים?"
"כן אמא!", הרגשתי כי נשימותיך הפכו לסדירות יותר בזרועותיי.
"אז אם נחשוב על מקום שבו תוכל להופיע לפני האנשים שאינך מכיר, זה יוכל לסייע לך?"
"כן", במעט בלחש ענית לי.
"אז אולי תוכל לקחת את כלי הנגינה שלך, ונלך לדשא שבמרכז. לבטח יהיו שם אנשים שאתה לא מכיר. תוכל לנגן ואולי הם יצטרפו להקשיב. מה אתה אומר?"
"כן", צהלת בקול רם מאושר!

וכך עשינו. התיישבת במרכז הדשא ופצחת בהופעה. לא לפני שויידאת שאני אשב להקשיב, אך לא קרוב אליך אלא במרחק מסוים. ילדים שאת חלקם אינך מכיר הצטרפו אליך. בהתחלה הקשיבו ואז ניגנו יחד איתך.

היית גאה ומאושר.

"אני עושה הופעה, אמא!!!"

ואני נזכרתי כמה חשוב לעולם, אך לעולם, להתרכז בעיקר. והעיקר בעיני הוא לזהות את הצורך ולא להתפש לקטנות, ואז לאפשר ולא למנוע. יש מעט דברים שבאמת אי אפשר להפוך אותם לאפשריים אם רק מאמינים בכך. ולעולם לא אוכל להסביר לכם זאת בעל פה, אם גם לא אשתדל אני, כמה שלא יהיה קשה לעיתים, לנהוג בדיוק בדרך זו.

אז מתוקי שלי, צא לך לסחרור הבא. ואנחנו נשתדל לטפח את הרגשת האמון שלך ביקום, כי תמיד הקרקע תהיה יציבה מתחת לרגליך. הלוואי ולעולם אל תפסיק לרקוד...

נ.ב. יהיה זה מן הראוי להוסיף שתי הערות לפני הסיום - אני מניחה כי עליית ברצלונה על הפרק התרחשה בזכות הביקור של תמר בה. ואת כלי הנגינה שלנו איננו מוציאים בדרך כלל מהבית. היה זה מקרה חריג בהחלט, אך ללא ספק, שווה סטייה מהמסלול הרגיל. ועדיין, שמחתי מאוד על הופעת סקסופון ככלי נגינה נייד רשמי...

ובתמונות אחותך בת שמונה חודשים...

צ'ופו מצלם: מנסה לתפוש צילום של כולנו

"אני רוצה לצלם אותכם!"
"את כולנו?"
"כן!"
"בסדר גמור. האם אתה רואה את כולנו בצג?"
"כן!"
"אתה רואה אותי ואת צ'פוצ'יטה?"
"כן"

קליק... מצלם...

"אתה רואה גם את אבא?"
"לא"
"אולי תזיז את המצלמה כך שתוכל לראות את אבא"
"עכשיו אני רואה אותו"

קליק... מצלם...

"צילמת גם את אבא?"
"כן"
"ראית בצג גם אותי ואת צ'ופצ'יטה?"
"לא. רק את אבא"
"אז אולי תכוון את המצלמה כך שתראה את כולנו"
"טוב"
"אתה רואה אותי ואת צ'פוצ'יטה?"
"כן"
"אתה רואה גם את אבא?"
"כן"
"אתא רואה את הראש שלו גם?"
"כן"

קליק... מצלם...

זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך העולם נתפש בעיניך, איך הראש של אבא כמעט תמיד מחוץ לתמונות המשותפות שאתה מצלם אותנו, איך ההסברים שלנו שנשמעים כה ברורים לנו, לרוב מטעים או מבלבלים אותך...

שיעור שלעולם לא נגמר...

לבננו: גילויים ראשונים באנטומיה

אתה: "צ'פו'ציטה היא היא. ואת אמא?"
אני: אני?
אתה: את זו היא.
אני: אה.
אתה: אבא זה הוא. ואני זה הוא...

וחיוך רחב על פניך...

מאז גילוי עצמאי מבריק זה, במשך החודשיים האחרונים זה אחד הדברים המרתקים אותך ביותר. לעיתים כמה פעמים ביום אתה עובר על ההשתייכויות המיניות של מי שאנחנו מכירים...

לבננו: שיחות ראשונות

ברגע קט של משבר, כשהייתי עסוקה עם אחותך ולא יכולתי לסייע לך: אני צריך מבוגר בלי תינוק...

מאחורי הקלעים - היינו במרכז. וכמובן, השתכשכת בשלולית עד שכולך היית רטוב. באמצע החלפת בגדים החלטת כי תהיה ערום לזמן מה. וכך היה לזמן מה. לנסיונותי להסביר לך כי במקומות ציבוריים אנחנו מתלבשים, ענית: "כך עושים אנשים אחרים. וכך עושה אני". הרי ברור...

לבננו: על חסידות, על הולדת אחותך ועל ההגיון שאולי יחבר ביניהם

לפני כשלושה חודשים, בעודנו אוכלים ליד שולחן האוכל, ציינת כדרך אגב:

"אמא, אני יודע מתי אבא צייר את הציור הזה?"
"מתי, מתוקי?"
"לפני שצ'ופצ'יטה הייתה איתנו".

מעולם לא דיברנו על היום בו אחותך נולדה. איכשהו, הנושא לא עלה פשוט. כך שלא ידעתי מה אתה יודע על היום ההוא, מה אתה זוכר. הזכרון המודע שלך התחיל להתהוות כמה חודשים אחרי שאחותך הצטרפה אלינו, ומתקופה שלפני זכרת רק כמה חוויות בודדות, בעיקר אלה הטראומטיות (כמו, למשל, את הפעם ההיא שהוצאת צנצנת חמוצים בלילה מהמקרר). כך שהייתי בטוחה שאתה לא לא זוכר מה אירע ביום בו נולדה אחותך.

מודה כי במובן מסוים הייתי שמחה כי נושא טרם עלה. כמה וכמה פעמים חשבתי מה אענה אם לפתע תשאל איך אחותך או אתה נולדתם. לא אוכל לענות לך במשלי חסידות או כרוב, או לערב את הפיות בסיפור. אך גם לא חושבת כי הגיע הזמן כי תכיר את הצד האנטומי של הסיפור. כאילו הרגשת זאת בעצמך. ולכן, עד אתה, שמרנו על סטטוס קוו מסוים - אם הנושא עלה איכשהו בעקיפין, הסתפקתי בתשובה קצרה: "אני ילדתי אותכם", ואתה הסתפקת בתשובה.

לא ידעתי לאן שאלתך מובילה הפעם. ושוב נוכחתי עד כמה התרחקנו אנחנו המבוגרים מהפשטות שבבסיס כל מחשבה.

לקחתי אוויר בריאותי ושאלתי:

"איך אתה יודע, מתוקי?"

"כי את בהריון, כי יש לך בטן, כי..."

ציפיתי לכמה וכמה תשובות. אך לבטח לא לזו שהגיעה.

"יש שם שעון ליד המיטה".

כל מה שביקשת לציין, מסתבר, הוא כי במקום המיטה של אחותך, ליד המיטה שלנו עמדה אז השידה עם השעון עליה. ולכן ברור כי זה קרה לפני שהיא נולדה.

מה שלי ברור מכל הסיפור הוא כי אין ספק הגיון של מי בריא יותר...

ואז עברו להם כמה שבועות. והשיחה הבאה התרחשה לה:

"פעם היינו בהופעה, את, אבא ואני..."
"וצ'פוצ'יטה?"
"זה היה לפני שקנינו את צ'פוצ'יטה..."

רגע של דומיה ואז כולנו פרצנו בצחוק מתגלגל...

"אמא, איזה מבולבל אני. חשבתי שקנינו את צ'פוצ'יטה!..."

יום אחד, עת שוכבים אנחנו במיטתך ואתה מנסה להרדם, איכשהו עלה בשיחתנו היום בו נולדה אחותך. ולהפתעתי הענקית, כשמונה חודשים אחרי שהיא הצטרפה אלינו, ומבלי שאי פעם דיברנו על כך מסתבר כי אתה זוכר היטב כי ביום ההוא היית עם תמר. סיפרת לי כי הייתם קצת בבית ואז הלכתם לתמר. ואחר כך הלכת לאיריס ובילית עם אלמה. ואכלתם ארטיקים, ובניתם עם קוביות ענקיות. ואז...

הגענו אנחנו - אבא, אני וצ'פוצ'יטה לאסוף אותך לביתנו.

זה הפרט היחיד ששינית בסיפורך ממה שקרה במציאות. אחותך ואני חיכינו לך בבית. אבא נסע לאיריס והביא אותך הביתה, בו פגשת לראשונה באחותך.

מתרגשת מאוד, שתקתי. הרי פרט זה הוא בהחלט לא חשוב...

נ.ב. תודה רבה לאיריסק'ה המתוקה שזכרה גם לצלם את התמונות האלה ביום הכה מיוחד ההוא