יום שלישי, 25 בינואר 2011

לבננו: הדגש על התהליך ולא על תוצרו

בעולם ההישגי של ימינו כל כך קל להתרכז בהישגים, כל כך נוח להתמקד בהישגים, כל כך פשוט להסתתר מאחורי ההישגים. כמעט כל שיחת חולין מתמקדת בהישגים - מספיק לציין כמה מ"הרציניים" יותר שבהם (האם כבר התחתנת; כמה ילדים יש לך; לאיזה סטטוס הצלחת להגיע במקום העבודה שלך; כמה תוארים מאחוריך; כמה רכבים במשפחתך; האם ביתך שכור או שלך ועוד).

אנחנו כמעט אף פעם לא עושים יותר משהו ולו לצורך העשייה. השאלה של "בשביל מה אני צריך את זה" מניעה את רוב מאמצינו.

וזה דבר בעייתי מאוד כשלעצמו. אך זה נושא לדיון אחר.

לעניינו אציין כי עולם הילדים שונה לגמרי מזה של המבוגרים. הילדים, במיוחד בין הגילאים 3-6 שנים, עושים משהו כדי לעשות אותו פשיטא. העשייה מניעה אותם, ולא ההישג (או התוצר) שמאחוריה. לרוב, הילדים לא עושים משהו כדי ללמוד לעשות אותו או להגיע לתוצאה מסוימת. הם עושים משהו בשל הצורך ההתפתחותי שלהם לעשות את אותו הדבר. מה שמניע אותם הוא הצורך הלא מודע שלהם לפתח את עצמם. והם לומדים תוך כדי.

בספרה "The Discovery of the Child" (שזה אחד הספרים שהייתי ממליצה מאוד לכל הורה או מחנך באשר הוא) מציינת מריה מונטסורי שבבחירתו לעסוק בדבר מסוים מתאפשרת לנו הצצה ייחודית לעולמו הפנימי של הילד:

".. אין זה חיקוי. אפשר לראות זאת אפילו בדרך בה הילד משתמש באביזר: הוא הופך להיות כל כך קשוב למה שהוא עושה וכל כך שקוע בעבודתו, שהוא אינו שם לב בכלל למה שמתרחש מסביבו וממשיך בעבודתו, חוזר שוב ושוב על אותו התרגיל עשרות פעמים. הדבר מדגים את התופעה הייחודית של הריכוז והחזרה על התרגיל הקשורה בהתפתחותו הפנימית של הילד. אף אחד לא יכול להתרכז דרך החיקוי. למעשה, החיקוי קושר אותנו לעולם החיצוני, אך כאן יש לנו עסק עם תופעה מנוגדת לחלוטין, כלומר, עם יציאה מהעולם החיצוני וההתקרבות הכי קרובה לאיחוד עם העולם הפנימי הסודי ששוכן בתוך הילד. הוא אינו מעוניין בלמידה או בהשגת מטרה חיצונית. כל אלה לא יוכלו להיות קשורים בהזזתו את החפצים שכל הזמן מוחלפים במקומותיהם המקוריים. לכן זה משהו לגמרי פנימי, הקשור בצרכיו העכשוויים של הילד ובמאפיינים המותניים של גילו. למעשה, המבוגר לעולם לא יהיה מעוניין עד כדי כך בחפצים פשוטים אלה, שיוכל לשים אותם במקומם ולהחליפם עשרות פעמים ולהיות מסופק בתהליך עצמו, ועוד פחות מזה, היכולות הפנימיות של המבוגר לא יאפשרו לו להתרכז באופן ממוקד שכזה במה שהוא עושה, עד כדי כך שיהפוך להיות אדיש למתרחש מסביבו... על כן, אנחנו מתמודדים עם ההתגלות האמיתית של העולם הפנימי..." (בעמוד 97).

מריה מונטסורי אומרת דברים אלה לגבי שימוש חוזר ונישן של ילדים באביזרים מונטסוריים. אך מבחינתי, דברים אלה יפים לכל עבודה שילד בוחר בה. בכל עשייתו באשר היא.

הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים כמבוגרים, בעיני, היא כי אנחנו מנסים לפרש את עולמו של הילד ואת מעשיו בכלים שלנו כמבוגרים. אנחנו מסתכלים עליו בעיני המבוגר. וגם מבלי להזכיר את העובדה כי אנחנו מתיימרים היום למצוא תשובות לכל התופעות האפשריות בעולם, ובין היתר, במתרחש בילדים שלנו, ובכך לכאורה מנסים לשמר את השליטה אצלנו, דרך זו מראש נועדה לכשלון.

לרוב, אנחנו רק מפריעים לילדינו בנסיוננו להתחקות אחרי הסיבות למעשיהם, ברצוננו המופרז לסייע להם. ילד המתאמץ בכל כוחותיו להרים תיק כבד, או זה המנסה לטפס במדרגות הראשונות בגרם מדרגות ארוך, דבר אחרון שהוא זקוק לו הוא כי נרים את התיק בשבילו, או נקפיץ אותו במורם המדרגות, אלא אם התבקשנו לעשות כן. הוא עושה את מה שהוא עושה כי הוא זקוק לעשות בדיוק את הדבר הזה באותו הרגע.

כל כך פשוט. וכל כך קשה להבנה לנו המבוגרים.


מריה מונטסורי מספרת כי פעם ראתה פעוט בן שנה וחצי שהיה עסוק במילוי הדלי שבידיו בחצץ שמצא על השביל. כשהגיע הזמן ללכת הביתה, המטפלת, שעל פניו נראתה אינטליגנטית ורוחשת חיבת כלפי הילד, הפצירה בו בעדינות לנטוש את עיסוקו ולאפשר לה לשים אותו בעגלה. כל מאמציה לא נשאו פרי. לבסוף, היא מילאה את הדלי בחצץ בעצמה, והכניסה הן את הדלי והן את הילד לתוך העגלה, בטוחה שריצתה אותו בכך. אך זעקותיו העזות העידו על ההיפך.

במילותיה של מריה מונטסורי:

"מקרה פשוט זה הוא דוגמא למה שקורה לילדים בכל העולם, אפילו לאלה האהובים יותר מכל. הם אינם מובנים כהלכה, בגלל שהמבוגרים שופטים אותם בהתאם לסטנדרטים שלהם. הם מאמינים שילדים עסוקים במטרות חיצוניות, והם מסייעים להם באהבה להשיגן. במקום זאת, שולט בילד הצורך הלא מודע לפתח את עצמו. כתוצאה מכך, הוא בז לכל דבר שכבר הושג, ומשתוקק לכל מה שעוד צריך להשיג. למשל, הוא יעדיף להתלבש לבד, מאשר שילבישו אותו, גם אם ילבישו אותו בתלבושת מפוארת. הוא מעדיף לשטוף את עצמו על פני ההרגשה הנעימה של להיות נקי. הוא יעדיף לבנות בית מאשר להיות בעליו. הוא חייב ליצור את חייו לפני שיוכל להנות מהם..." (בעמוד 309)

הילד עם הדלי לא רצה למלאו בחצץ; הוא פשוט חפץ בביצוע התרגיל הנדרש למילוי הדלי ובכך לספק את צרכי גופו המתפתח. הוא רצה לתאם בין תנועותיו הרצוניות; לתרגל את האנרגיות השריריות בהרמת חפצים; לתרגל את עיניו בשיפוט מרחקים; להשתמש בתבונתו למילוי הדלי; לפתח את רצונו בהחלטות לגבי המשימות שהיו אמורות להתבצע. המטרה, אותה חיפש, הייתה התהוות הפנימית שלו, ולא האקט החיצוני של מילוי הדלי. החיבור החביב שלו לעולם החיצוני היה אך אשליה; הצורך הפנימי שלו הוא זה שהיה מציאותי. למעשה, אם הוא היה ממלא בסוף את הדלי, סביר להניח שהוא היה מרוקן אותו שוב, עוד ועוד ועוד, עד שהיה לגמרי מספק את עצמו. במקום זאת, מישהו שאהב אותו חשב שכל מה שהילד רצה הוא תפישת חזקה על חצץ, ובכך הפך את הילד לאומלל.

מריה מונטסורי מרחיקה:

"לעיתים קרובות אנחנו עושים טעות דומה בכך שאנחנו מדמיינים לעצמנו שתלמיד צעיר שואף לרכוש מידע אינטלקטואלי. אנחנו עוזרים לו להשיג אותו ובכך שמים מכשול בדרך התפתחותו והופכים אותו לאומלל. רווחה האמונה בבתי הספר שהילד מגיע לשביעות רצון אם ילמד משהו"

אבל:

"הידע הוא רק נקודת המראה מבחינת הילד. כשהוא למד איך לעשות משהו, אז הוא מתחיל להנות מהחזרה על התרגיל, והוא חוזר על מה שלמד אינספור פעמים בשביעות רצון ברורה. הוא נהנה מהתרגול העצמי מכיוון שבדרך זו בדיוק הוא מפתח את פעילויותיו הרוחניות" (בעמוד 309-310ׂׂ)

זו הסיבה לכך כי אנחנו משתדלים כמה שיותר לאפשר לך לשקוע בעיסוקיך. מבלי לדרוש לסיבות שמאחוריהם. וזה כל כך קשה. כמעט בלתי אפשרי לעצור את הדחף לשאול אותך: בשביל מה אתה מכין את זה? מה אתה מתכוון לעשות בכך? למה הוצאת את הכלים? אבל כנראה לרוב אנחנו בכל זאת מצליחים. תגובותיך עדויות לכך. כשלמשל, עסקת בטפטופי נרות, ואמך המבולבלת לעיתים מכך שביתנו לא רווי בקישוטי החג המונחים בידי המבוגרים כמו הבתים הרבים מסביבנו, שכחה את העיקר והציעה לך לשים את אחד המוצרים על החלון לתפוש את קרני השמש, הבטת בה בפליאה.

כאילו אמרת: "תעשי עם זה מה שבא לך". כן אמרת: "בואי נעשה עוד.. ועוד... ועוד". לא היה אכפת לך כלל לאן יעלמו התוצרים. כמו שאף פעם לא אכפת לך, מה יקרה עם יצירותיך.

4 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

חזרה על פעולה יכולה להיות שיחזור של תחושת הישג, הנה מילאתי את הדלי, הנה אני יכול לעשות זאת שוב.
הפרשנות של מריה מונטסרי לא שונה מכל פרשנות אחרת, הרי אין היא יכולה לשאול למה? (הרי זה אסור) אז היא אונסת משמעות שניראת לה הגיונית על על הפעולה על פי האגנדה אותה היא מבקשת לקדם.
מה המשמעות של משפט כמו "...הוא מפתח את פעילויותיו הרוחניות" מה היא יכולה לומר על הרוח של הילד, ילדים מתעסקים ומתעמקים בדברים פשוטים כי למזלם הם יכולים עוד לחשוב פשוט יכולת שלאורך השנים מבוגרים מאבדים כי החשיפה שלהם לעולם גדולה יותר. אני לא טוענת שלא צריך לאפשר לילדים לגדול על פי דרכם אני פשוט חושבת שהפרשנות שהצגת לא מאד שונה מהפרשנויות האחרות אותן את רוצה לסתור הן פשוט עטופות במילים אחרות

eyal אמר/ה...

אני לא חושב שנעשה ניסיון לסתור פרשניות אחרות בנאמר למעלה. אני כן חושב שנעשה ניסיון לתת פתח, אפשרות נוספת להבנת פשר מעשיו של הילד. הפרשנות שלנו ההורים, ככל פרשנות, נותנת לנו מרחב תגובה בהתאם לפרשנות שבחרנו.

אורי אמר/ה...

מירי, אני חושבת שמה שיפה בפוסט הזה (מעבר לתוכן שאני אנסה להתייחס אילו אח"כ) זה שרואים בו את הסתירה הפנימית שלך. לאורך הקריאה שמת תמונות, כל פעם של המוצר הסופי שנראה שאהבת. כשראיתי אותו תלוי על החלון ממש במתח המשכתי לקרוא- לראות איך החלטת בסוף כן לעשות שימוש במוצר סופי.

אני חושבת שבאמת יש פעיליות שהילד עושה רק כדי ללמד את עצמו משהו
מצד שני יש פעולות שהרצון להגיע למשהו הוא שמלמד את הילד משהו ולא הפעולה עצמה. על זה גם מבוסס כל הרעיון של מנגנון לבקרה עצמית. זה אומנם לא ברמה של תוצר סופי לתלות על החלון, או אולי יותר נכון להגיד, ברמה של שימור התוצר. אבל יש הסתכלות על התוצאה.

My Child's Diary אמר/ה...

אורי, הצלחתי לתעתע בך..:)

בתמונות התכוונתי להראות את האופנים השונים שאנחנו רואים ביצירה (המוצר הסופי) לעומת מה שהילד רואה בה (היצירה כשלעצמה). כנראה לא כל כך הצלחתי. השימוש שנעשה היה רק בעיגול אחד שהוכן, כי אמרתי לו שאפשר לעשות במה שהוא יוצר קישוט. פתחתי לו דלת, והוא לא נכנס לתוכה. שרק מוכיח בעיני את זה שהוא היה מעוניין ביצירה עצמה.

ההסתכלות על התוצאה תמיד קיימת. רק שהיא איננה משמשת כתחנה סופית, אלא לכל הפחות כתחנת המשך למסע שימשיך לאחריה. והכוונה היא שברגע שהילד יגיע לתחנת המשך זו, לרוב, במקום להמשיך במהירות בזק לתחנה הבאה, הוא דווקא יעדיף להגיע שוב ושוב לתחנה זו. לפני שיתרצה וימשיך הלאה.

אני די עייפה לאחרונה. ולכן אולי פחות רהוטה ולא מצליחה כנראה להסביר את עצמי כיאות. סליחה...

מה שחשוב הוא לאפשר לילד להתנסות מבלי לכוון את הפעילות שלו לעבר מטרה כלשהי.

Related Posts with Thumbnails