כמה זמן לוקח ללמוד משהו???
זה קרה אי שם לפני כשנה. די סמוך אחרי השיתוף בדפים אלה עד כמה אני נהנית ממגע אצבעותיך בגב כף היד שלי, להפתעתי הרבה, המגע התחיל להיות נעים לי פחות ופחות. בהתחלה חשבתי שאולי הדבר קשור בהיותי בהריון מתקדם, אחר כך חשבתי שאולי הסיבה היא בחום ובלחות, אך לצערי, הרגישות לא נעלמה. לבסוף שיתפתי אותך. היית מופתע מאוד. לפחות, כמוני. משהו כה קסום, חוויה אינטימית מיוחדת של שנינו, ואני מבקשת כי תפסיק.
רק לפני כחודשיים באמת הפסקת.
במשך כל התקופה הארוכה הזו, עברנו מסע ארוך. והכל בהקשר ישיר לבקשה פשוטה זו שלי (לפחות לכאורה). בהתחלה לקח לך כמה שבועות טובים רק להפנים שאני רצינית בבקשתי, ושאני עומדת עליה. בכל פעם שנשכבת לישון, פעמיים ביום, היית ישירות מתחיל ללטף אותי. וכל פעם מחדש היית מופתע כשהייתי מבקשת ממך להפסיק. שאלת אותי בכל פעם שוב ושוב מדוע פעם אהבתי את המגע שלך בף היד שלי, ועכשיו הוא לא נעים לי. בכל פעם שנגעת בגב כף היד שלי, הייתי מבקשת ממך בעדינות כי תספיק, כי הדבר לא נעים לי, ואם היית ממשיך, הייתי מרחיקה את היד שלי ממך. אם היית מבקש שאחזיר אותה, הייתי מחזירה ושוב מזכירה לך. וכך חלילה. לעיתים מספר פעמים. לעיתים מאבדת את הסבלנות כמעט לגמרי. אך תמיד מקשיבה לבקשתך להחזיר לך את היד. אחרי שלב ההפנמה הגיע שלב ההתרסה (שלוש רמות של ציות, זוכר?). ברגעים החלשים שלך, או כשהיית ממש עייף ולא היית מצליח להרדם אחרי נסיונות רבים כושלים לעשות כן, הדבר הראשון בו היית בועט הוא בבקשתי זו. אחרי שגם בשלב הזה היינו תקופה די ארוכה, הגענו לשלב שלקח לך הכי הרבה זמן להפנים. רצונך היה כבר קיים, אך מיומנותך עוד לא הייתה גבוהה. ראיתי עד כמה אתה רוצה לא ללטף, אך שוכח. זה היה טקס ידוע מראש. היית נוגע לי בכף היד, ועוד לפני שהייתי מסיימת את המשפט: "צ'ופו מתוקי זה..", היית כבר מושך את ידך בחזרה. המתנתי בסבלנות. אולי שלושה - ארבעה חודשים הייתי עדה לנסיונותיך האמיתיים ללמוד לשלוט ברצון שלך. ואז זה קרה. לפני כחודשיים, כמעט שנה אחרי שביקשתי לראשונה, הבחנתי בכך כי אינך עוד מנסה ללטף לי את גב כף היד שלי.
וואו... איזה מסע... איזה שיעור אדיר לך וגם לי...
כל כך הרבה דברים למדת בדרך. למשל, כי לכולנו רצונות שונים. לאבא, למשל, למזלו, מאוד נעים עד היום להרגיש את אצבעותיך על גב כף היד שלו (ואני קצת מקנאה בו על כך). תקופה ארוכה לא יכולת להבין איך לאבא נעים, ולי כבר לא. למדת כי לכל אחד מאיתנו השליטה בגוף שלו, וכי עלינו להקשיב לרצונות האחרים בנוגע לגופם. כל כך הרבה פעמים שמעתי את עצמי עונה לך: "זה הגוף שלי, וזו בקשתי. בבקשה תכבד אותה". למדת גם לחפש ולמצוא פתרון אלטרנטיבי - כבר מהתחלה הצעתי לך ללטף את גב כף ידך במקום את כף ידי, כך גם למדת לעשות עם הזמן, וכך אתה נוהג היום.
ואני למדתי שוב, נזכרתי שוב, כמה חשוב להבין כי תהליך הלמידה אישי ומיוחד לכל אחד מאיתנו. כמה חשוב לתמוך בלמידה, כמה חשוב להיות סבלני כלפי הלומד, כמה חשובה האמונה כי אין באמת משהו שאי אפשר ללמוד, כל עוד הרצון קיים, כל עוד הרצון קיים מכולם.
והנה עולה זכרון נוסף. לא קשור וקשור מאוד לנושא שיחתנו. חורף. אנחנו חוזרים מביקור היומיומי כמעט באתר הבניה, שלמזלנו נוצר בחודשים האחרונים ממש מול ביתנו. התעכבנו. כולנו עייפים ורעבים. אחותך גם בענייניה. אנחנו חוצים את הכביש. והנה קורה דבר כה מפתיע. משהו שכבר לא קרה תקופה ארוכה מאוד. אתה לפתע מוציא את ידך מידי ובורח ממני באמצע הכביש. מקרה חד פעמי שגם לא חזר על עצמו מאז. אני כועסת. משתדלת כמה שיותר לשלוט בעצמי, מסבירה לך שמה שעשית היה מסוכן מאוד, שבכביש חשוב מאוד להחזיק ידיים. אני לבטח יודעת את הסיבה להתפרצות שלך שבאותו הרגע הגיעה בצורת הבריחה בכביש. בדרך כלל, הרגעים החלשים שלך הם לפני ארוחות שמתעכבות, או כשאנחנו חוזרים מטיולים, במיוחד אם אתה רעב ועייף יחדיו. אך גם אני עייפה עם תינוקת רעבה ועייפה בידיה. הגיון לא ממש אוחז בי. אנחנו בפתח השביל המוביל לביתנו. אני עולה במדרגות, אתה מתעכב מאחורי. כשאני כבר באמצע הדרך לביתנו, אתה מבקש ממני שאשוב אליך ואסייע לך לעלות במדרגות. אני מסרבת. "אני עייף מאוד ורעב. אין לי כוח, אמא". ואני עדיין מסרבת (סטיה רגעית הכרחית כאן לנוכח הדיון לא מכבר - אלימות, אמרנו? הרי ברור, לי לפחות, כי אם לא היית בורח לפני כמה רגעים, יצר הנקמה שלי לא היה מתעורר, או יותר נכון אולי היה מתעורר, אך היה גם מושתק אפילו על ידי ההגיון שבאותו הרגע נכנע לרעב ולעייפות, והנה ברגע אני מוצאת את עצמי סותרת בתגובה לסתירה). מסבירה לך שכבר התקדמתי לעבר הבית, ושאינני יכולה לחזור, כי גם אני עייפה ורעבה. יודעת כי אין זה יסייע ברגע זה, כי אינך שלם כעת להיות מספיק קשוב. וכמובן, אתה פורץ בבכי. אני במבוי סתום. מבינה כבר שטעיתי, עדיין לוקח לי כמה רגעים להתעשת, לחזור את הדרך הממש לא ארוכה אליך ולעזור לך להגיע הביתה.
יותר מאוחר, מה שהפך להיות לאחד המנהגים הפרטיים שלנו, מאלה שאני הכי מוקירה, רגועים ושלווים, לפני שאתה נרדם, במיטתך, אנחנו משוחחים. כמה הפתעות ענקיות מצפות לי. כמעט לכל שאלה שלי מגיעה תשובה מפתיעה יותר מקודמה. מסתבר שכעסת עלי. כששאלתי מופתעת, למה, ענית: "כי לא החזקת לי את היד חזק מספיק כשחצינו את הכביש. יכולתי ממש להפגע כששחררתי את היד והתחלתי לרוץ". אה.. מנסה לא להראות כמה אני מופתעת מתשובה לא צפויה זו, אני מסבירה לך שוב כמה חשוב להחזיק ידיים עד שנגיע למדרכה, ושואלת אותך, מבלי להבין מהיכן השאלה מגיעה, מה אוכל לעשות כדי לעזור לך לזכור זאת. ואז מגיעה התשובה הכי מפתיעה: "תזכירי לי, אמא. תזכירי לי כמה מסוכן יכול להיות הכביש". תשובה פורצת דרך של ממש.
כמה תמים, כמה פשוט, וכמה מפתיע.
שוב אני נוכחת לדעת כמה רחוק אנחנו המבוגרים עלולים להרחיק בבטחון המופרז שלנו כי מבינים אנחנו במלואו את עולמו של הילד. כשבפועל הטעות הכי גדולה שלנו היא להסתכל עליהם בעיני המבוגר, ולא להקשיב לטוהר עיני הילד. טעויות הילדים תמימות הן בדרכה המפותלת של הלמידה. אין ילד שאינו רוצה ללמוד. אין ילד שאינו רוצה להצליח בלמידתו. הציפייה שלנו שאין הם אלה מבקשים לעשות מעשי קונדס אמורה לבייש אך אותנו. אני מודה לרגע בו הבנתי זאת. הבנה זו סייעה לי בהרבה מקרים נוספים, בהם לכאורה היה נראה כאילו אתה משתטה. ולראיה, כששאלתי אותך מדוע עשית את מה שעשית (לא בצורה ישירה זו, כמובן), התשובה לא אחרה להגיע: "שכחתי, אמא". עד כדי כך הפך זה לנוהג, שהיום אתה אפילו מקדים אותי ומבקש ממני רגע אחרי שטעית, שבפעם הבאה אזכיר לך מה לעשות (לא לרוץ במדרכה צמוד לכביש, לטרוק את הדלת מבלי להוציא צליל כשאחותך ישנה, להתרחק ממחבט עליה מטוגן משהו), או מציע דרך יצירתית אחרת לעזור לך להמנע מלשוב על המעשה השגוי.
הלמידה היא תהליך נפלא. מרתק, מאתגר, מעשיר, מפתיע, אדיר. אך גם מפרך, מסתכל, מאכזב לעיתים. מספיק קשה מבלי שאנחנו המבוגרים נקשה עליכם עוד שלא לצורך. כמה חשוב לזכור זאת. כמה חשוב לגלות סבלנות ונוכחות תומכת. כמה חשוב לא לתת לכם להרגיש נכשלים, מאכזבים, אשמים, בודדים. בכל דבר. ועל אחת וכמה בכל הנוגע ללמידה.
אני משתדלת לזכור זאת. ולהזכיר לעצמי זאת שוב ושוב אחרי כל מעידה נוספת שלי בלזכור זאת.
הרי גם אני לומדת. וגם אבא. כולנו. לא זוכרת בדיוק איך התעוררה לראשונה שאלה זו. אני חושבת שזה היה קשור איכשהו לאחותך. כשניסיתי להסביר מדוע עשתה משהו, אמרתי כי היא לומדת (למשל, לומדת על הכל בסביבתה, ולכן מנסה לגעת גם בקוביות מהן אתה בונה, ולא כי מתכוונת לפרק את מה שבנית, או חוקרת את הכל באמצעות לקיחתו לפה, ולכן מנסה למצוץ גם את השרוך של הסקסופון). ואז, מכיוון שלי תמיד יותר קל להבין משהו על משל ההדמיה, אמרתי כי כולנו תמיד לומדים משהו. אתה, אבא, ואני. וגם אחותך. ו... מאז זה הפך לנוהג. מדי כמה ימים אתה מתעדכן איתי במה אני לומדת באותו היום - לסרוג כובע לאחותך, לבשל ניוקי, להתאזר בסבלנות ולהקשיב לך. ומשיב בחזרה, לעיתים בסיוע שלי, על מהות לימודיך גם אתה...
אז כמה זמן לוקח ללמוד משהו????
לעיתים גם כל החיים...
יום רביעי, 3 באוגוסט 2011
לבננו: על הלמידה
תוויות:
הורות (parenting),
לבננו (DS),
מונטסורי (montessori)
תגובה 1:
זה באמת מדהים. לאחר אינסוף נסיונות סזיפיים להסביר ולהנחות, שוב ושוב ושוב, לפתע פתאום ללא כל התרעה - זה קורה. לאחרונה שמתי לב כי קצב ומהירות הלמידה בנושאים שונים הוא מהיר בהרבה. אם פעם היה צורך להביר שוב ושוב, היום ההפנמה מתרחשת במהירות גבוהה יותר. אולי בנושאים אינטימיים יותר , כאלו שקשה לך לוותר עליהם, אתה בוחן עוד פעם ועוד פעם עד למקום בו אתה מפנים לגמרי את השינוי.
הוסף רשומת תגובה