דמיון הוא היכולת לתת ביטוי ויזואלי למשהו שאינו נוכח פיזית.
לתינוקות יש מעט מאוד, אם בכלל, יכולת לדמיין. אם המוכר אינו בנמצא, בדרך כלל מופיעים אותות מצוקה ודמעות. סיטואציה חדשה, כמו, למשל, להשאר לבד, יכולה להיות מכאיבה לילד עד שהוא לומד כי סיטואציה זו בטוחה או כי ההורים יחזרו.
התנסויות, בין אם חיוביות או שליליות, יוצרות רמה מסוימת של ציפיה בילד קטן. הילד לומד: "אם אני רעב, האם יהיה אוכל? אם אני עייף, האם אוכל לנוח בשקט? אם אני רטוב ולא נוח לי, האם יגיע מישהו להחליף לי?" התנסויות יוצרות בילד את מה שיוכל לתאר בעיני רוחו בשימושו בחפצים שאינם נראים לעין.
כשהצרכים הבסיסיים של הילד מסופקים, או לחילופין, לא מסופקים, הילד לומד לתאר לעצמו דברים שאינם מצויים איתו. הילד לומד שהאוכל מופיע כשהוא בוכה, בזמנים צפויים, או לגמרי במקרה. כשהצרכים הפיזיים מסופקים, הפעוט מתחיל ללמוד לדמיין.
הדמיון בילד מתחת לגיל 6 מונע על ידי חוויותיו. כדי לעזור לילד לבנות במוחו תמונה נכונה של העולם, השפה והתוכן המציאותי הקשורים לחוויותיו אלה צריכים להיות מדויקים.
אנחנו יכולים לסייע רבות לילד קטן אם נספק לו חוויות המבוססות על העובדות ועל המציאות, כאלה המערבבות את כל החושים - ראיה, שמיעה, מגע, הרחה, טעימה.
עד שהילד בן 7 לערך, הוא נמצא בתקופה רגישה לקליטת מידע. מוח הילד קולט כל חוויה כמציאותית. למשל, מוחו של הילד מושפע מבחינה נפשית ורגשית מאלימות שראה בטלוויזיה או במשחקי מחשב, כאילו האירוע התרחש במציאות, ממש לנגד עיניו של הילד. המוח לא מסוגל בשלב זה להבחין בין המציאות לבין העמדת הפנים. רצח על מסך טלוויזיה נתפש כאמיתי.
הילד הקטן זקוק לדיאטת מידע ולעובדות מדוייקות כדי לסייע לדמיון להתפתח באופן אפקטיבי. לאחר הגיל 7, הדמיון מגביר את הלמידה. כמבוגרים, אנחנו חייבים להיעזר בדמיון כדי להחליט על החיים אותם אנחנו רוצים לחיות. חייבים לטפח ולהגן על זרעי דמיון אלה בילד קטן.
אנחנו מגינים על ילדינו מדמויות אלימות ועוינות. אנחנו משתמשים בתיאורים נכונים של החפצים בסביבתו של הילד. אנחנו מדגימים את ההתנהגות הרצויה בתנועותינו ובשפתנו.
אנחנו יכולים לטפח את הדמיון באמצעות משחק פשוט וכייפי, ושמו "מה חסר?". כדי לשחק בו, תאספו שישה עד עשרה חפצים קטנים: למשל, נוצה, עפרון, מזלג, כפית, אטב כביסה ומחק. תנקבו בשמות החפצים, כך שהילדים ידעו את שמותיהם הנכונים. תבקשו מהילדים לספור עד עשר ולהסתובב, או לכסות את עיניהם. כדי להגביר את האתגר, תבקשו שיספרו עד עשר בשפה אחרת, או שיספרו עד עשרים או עד שלושים.
כשהילדים אינם מסתכלים, תקחו חפץ אחד ותסתירו אותו מאחוריכם. תשאלו: "מה חסר?".
אם הילדים מתקשים, תוציאו את החפץ ותוסיפו: "הנוצה הייתה חסרה. בוא ננסה עם חפץ אחר".
רוב הילדים בין הגילאים שנתיים וחצי עד שש, אוהבים משחק זה וישחקו בו מדי יום במשך חודשים, במגוון רחב של חפצים. להגברת רמת הקושי, תגדילו את כמות החפצים מדי כמה ימים. היכולת להזכר בפריטים אחרי הצצה בהם במשך זמן קצר, זה דמיון.
חייבים לטפח ולהגן על המוח המדמיין של ילד צעיר מגיל 6. אנחנו צריכים להגן על הילד ממראות פוגעים או אלימים, בין אם אמיתיים ובין אם לא. הילד זקוק לחוויות מדויקות ולשפה נכונה כדי להזין את דמיונו. אנחנו צריכים להציע לו משחקים דוגמת "מה חסר?" כדי לעזור לו ללמוד לראות ברוחו דברים שאינם מוצגים לו פיזית.
דמיון תוסס אך מדויק יסייע לילדינו ליצור חיים מדהימים ולעצבם - וזאת מתוך המשאבים העומדים לרשותו.
תגובה 1:
מעניין מאוד. תודה רבה על התרגום הקולח.
הוסף רשומת תגובה