נקודה למחשבה

שמתי לב לתופעה מעניינת. הרבה פעמים דווקא כשמגיעים אלינו אורחים, או כשאנחנו נמצאים במקום זר, ההרגלים האמיתיים שלך, שבדרך כלל לא ממש אוהבים להראות את פניהם באופן סדיר, יוצאים לאוויר העולם בהתמדה ראויה לציון.

למשל, כשטוני ואתה סיימתם לאכול, פינית את כל הכלים מהשולחן. בדרך כלל, הכלים נשארים, ומי שמפנה אותם זה אנחנו. כשאלמה באה לבקר, הגשת לה פרי באחת הקערות שלך. בדרך כלל, אנחנו כמעט תמיד מזכירים לך להוציא את הכלים שלך מהארון שלך לקראת הארוחה. בכל פעם שאנחנו נכנסים לבית זר, דבר ראשון שאתה עושה הוא חולץ נעלים ונועל נעלי בית. כשאנחנו מגיעים הביתה, לעומת זאת, שוב, הדבר כרוך הרבה פעמים בתזכורות.

מממ מעניין....

האם זה אומר כי אנחנו פשוט צריכים עוד יותר לסגת לאחור? ולא להזכיר? לתת לך אולי יותר זמן להגיב בעצמך???

האמת שאנחנו לא ממש מזכירים, כמו גם לא אומרים לך להגיד "ביי", "תודה", לתת נשיקה, או כל דבר דומה אחר. אנחנו משתדלים להדגים ולהשאיר את הבחירה בידיך. הרי בסופו של דבר, רק כשהרצון שלך יבוא מבפנים, אתה תנהג בהתאם. כל התנהגות אחרת תהיה מלאכותית ומכנית. וככזו לא תשרוד הרבה זמן. ואולי בכל זאת, אנחנו צריכים לסגת עוד יותר. הרי יוצא כי דווקא במצבים, עליהם אתה חש בעלות מוחלטת, או במילים אחרות, אחריות אישית, ההרגל האמיתי שלך יוצא לאור.