לא...!

הנה זה הגיע.

אמנם באיחור מה, ועדיין בלתי צפוי לחלוטין. לפני כחודש למדת להגיד: "לא". ולמרות ההגייה המקסימה ("לאאאאאאאאאאא") והתנועות החינניות של הטיית הראש לכתף, עדיין, מודה, הימים הראשונים של השימוש במילה זו היו די קשים. כמעט בכל נשימה שיצאה ממך ננשב גם "מאמא לאאאאאאאאאאא".

עד שזה הכה בי.

"לא" היא למעשה מילה! וככל מילה חדשה, במיוחד אם עוצמתית במידה מסוימת (זוכר את TAM?), בתור שכזו היא זוכה לשימוש מירבי בימים הראשונים של ההצלחה בהגייתה. כל מה שנדרש מאיתנו הוא למצוא את האיזון העדין בין מתן כבוד ראוי למילה חדשה באוצר המילים שלך, על גיווניה ומשמעותה, לבין אי הענקת כוח מופרז מדי לשימושך בה. והרי זה תלוי אך בנו. מתגובתנו אתה לומד על מיקום המילה ביקום.

ולכן, אין כל טעם בהתייחסות שונה ל"לא" מלכל מילה חדשה אחרת.

איזו הקלה! מרגע שהדבר התבהר לי, הכל הפך להיות קל יותר.

אנחנו מאפשרים לך להשתמש ב"לא" ומכבדים את בחירתך בכל מקום שהוא לא באמת חשוב לנו. זאת מילה לגיטימית וחשובה. וכשציינתי "באמת", התכוונתי לכך. כלומר, אם ברצונך להמשיך ללבוש סוודר גם כשחם (לעומת לא ללבוש אותו כשקר), אנחנו מניחים לך. אם אינך רוצה לאכול משהו, בחירתך מכובדת. אם אינך רוצה לטייל, אנחנו נשארים בבית.

אבל אם ה"לא" מגיע בהקשר למשהו שחייב לעשות, אנחנו מלמדים אותך לכבד זאת. בהתראה קצרה ("בוא תתנדנד בפעם האחרונה"), תוך מתן בחירה ("באיזו דרך אתה בוחר ללכת הביתה - ברחוב או דרך הפארק?"), במתן הסבר קצר ברמה שלך ("כבר חושך בחוץ. לילה. כולם הולכים לישון"), או בכל הסחת דעת יצירתית. ואם אתה עדיין מתעקש על משהו, אנחנו בעדינות אך בנחישות עושים את הדבר בשבילך. המסר חייב להמסר. הגבול חייב להלמד. למשל, אם אתה רץ לכביש (וזה הפך לפעילות היומיומית שלך, לצערנו, בשלבים של עייפות מתקדמת), אנחנו מחזיקים אותך ביד, גם אם אתה מתנגד, ומזכירים לך בעדינות כי כנראה שכחת כי בכביש מחזיקים ידיים. אם אתה מבקש להשתחרר, אנחנו מאפשרים זאת, ומוסיפים: "בוא נראה אם אתה זוכר". החוכמה היא אכן להעביר את המסר, אך לא לתת לך להרגיש אשם.