לעיתים אני סקפטית לגבי הלימוד של משהו לא מהמקור הראשון. גם העצירה הזמנית שלי בתחנת "משפטים" תרמה לעמדתי זו - מי כמוני יודעת עד כמה המילים יכולות לקבל פירוש שונה, אף אם באות מהמקור הראשון, על אחת וכמה אם הן מגיעות ממקור שני או שלישי, בין אם במתכוון ובין אם לא. ושלא נזכיר כלל את פרשנות המחשבות או הכוונות.
אולי לכן, בדרך כלל, ההסתכלות שלי על הדברים היא בעיניים בוחנות מאוד, מנסה לפני הכל להתחקות אחרי ההגיון הפנימי של הדברים עד שהוא מתיישב עם ההגיון שלי, או לפחות, עם תחושת הבטן. כך גם לגבי הגישה המונטסורית. ראשית, נראה לי שכבר אמרתי לך כי מריה מונטסורי הייתה דוברת איטלקית, וספריה תורגמו לאנגלית. שנית, ספריה נכתבו לפני למעלה מ-60 שנים. היא הייתה אשה פרוגרסיבית מאוד אז, ולבטח הייתה ממשיכה להיות כזו גם בימים שלנו. סביר מאוד כי חלק מהמחשבות שלה, שתמיד היו מבוססות על התבוננות עמוקה במתרחש, היו נשמעות אחרת לגמרי בימינו אלה, בעולם שהוא כה שונה מהעולם אותו היא חוותה. שלישית, רוב הלימודים הקיימים היום, לרבות הקורס אותו אני לוקחת (בחודשים האחרונים די הזנחתי אותו, לצערי), מבוססים על התנסויות המורים שמלמדים אותו - מה שבמקור, לא דבר רע. מריה מונטסורי בעצמה התייחסה למורים כאל מדענים, וכמו בכל מדע, הממצאים הם תמיד פועל יוצא של הניסויים הלא פוסקים והמסקנות הנזילות אליהן מגיעים החוקרים. מה שבעייתי הוא כי אנחנו מתרחקים מהמקור, כשלמעשה גם לא ממש מבינים בעצמנו אם אנחנו יודעים מהו המקור. רביעית, אני בעצמי, לצערי הרב, לא מצליחה להגיע לקרוא מספריה כפי שהייתי רוצה. מה שעוד יותר מגביר את החשדנות שלי כלפי דעות המונטסוריאנים השונים.
אחד הנושאים הרבים שבהתדיינות תמידית בין המחנכים המונטסוריים הוא מידת ההתערבות במעשי הילד שעסוק בפעילותו. השאלה שעולה הרבה פעמים בפורומים השונים היא האם מתערבים בפעילותו של הילד שניגש לביצוע הפעילות שהוצגה לו בדרך שונה ממה שהוצגה לו. לא אלאה אותך כאן בתשובות השונות, שכולן מנסות להתחקות אחרי מה שהם בטוחים הייתה דעתה של מריה מונטסורי. מעניין הוא כי הכל בסופו של דבר פרשנות הסיסמא המונטסורית הידועה: "לעקוב אחרי הילד" ("follow the child").
אחד הדברים החשובים לי בגידולך הוא להזין את הסקרנות שלך כלפי העולם. לאפשר לך להיות מדען קטן בכל אשר תעשה (בין היתר, בסטייה קלה מדיוננו, לאפשר לך להחשף במלוא הקסם לראשוניות התגליות השונות, כמו גם לא להאיץ בך). אני תמיד אומרת כי בעצם כל מה שאנחנו כהורים אמורים לעשות הוא לא להפריע לך. לכן אני לא מתערבת. משתדלת לא לתקן. ושתי משימות אלה אינן פשוטות כלל וכלל. אם אני מציגה לך איך ממיינים כפתורים לפי צבע, ואינך ממיין אותם נכון, אני שותקת. אם אני מבקשת שתצביע על הצוואר, ואתה מצביע על הלחי, אינני מתקנת. לכל היתר, אני מוסיפה: "זה הלחי". אם אני מציגה לך איך מוזגים שועית מכוס אחת לשניה, ובאמצע אתה מתחיל להעביר אותה באצבעות שלך, אינני עושה דבר. לכל היתר, באחת הפעמים הבאות אני שוב מציגה לך איך מוזגים את השועית מכוס לכוס. אני זורמת איתך. והרי זה מה שחשוב. לא סתם אתה עושה משהו מסויים, לא סתם אתה פונה לעשות משהו שונה. אתה מתבשל עם הידע שלך, אתה מתנסה, אתה חוקר, אתה מתהלך על הצעדים הראשוניים של אבני היצירתיות או המדע. כל אלה תהליכים חשובים מאוד, שרק אתה יכול לקבוע את קצף ההתפתחות שלהם, את קצף הליכתך במסלולם.
זו הפכה להיות המחשבה האינטואיטיבית שלי.
והנה, בדפדוף קליל בספרה של מריה מונטסורי "The Discovery of the Child" (אותו לאט לאט אני לבטח אתפנה לקרוא בזמן הקרוב), מצאתי מילים מדהימות אלה:
וגם...
This art must accompany the scientific method, since the simplicity of our lessons bear a great resemblance to the experiments of experimental psychology" (page 111, emphasis mine)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה