יום ראשון, 4 באוקטובר 2009

אבא כותב: שנה חדשה, בית חדש, הרבה עייפות וסימנים חיוביים

וווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאאאאאאאאאוווווווווווווו, טטטטטטטטטטטטטטטטטטווווווווו טווווווווווווווווו טווווווווווווווווו...

כל הרחוב רועד...

אני פונה ימינה בכיכר לתוך הרחוב שבו אנו גרים, מקילומטרים ניתן לשמוע אותך רץ ומושך אחריך את אחת המשאיות שלך שקשורה בחוט בזמן שאתה מדובב את הפסקול המיוחד שלך. ככל שמתקרבים לבית אתה נשמע יותר ויותר ברור וחזק.

אתה מרגיש בבית, בבית החדש שלנו. כבר שבוע וארבעה ימים עבורו מאז עברנו, אתה ברקיע השביעי. מתעורר בבוקר ודבר ראשון רץ לראות אם אני בחוץ, לוקח את מקדחת הצעצוע שלך וניגש לקדוח איתי ולעזור לי בתיקונים, בצביעה ובמה שלא יהיה שאני עושה שם בחוץ. כאשר אתה מסיים, אתה פונה לתוך הבית ועובר על כל הקירות (UHHH! UHHH!) משמיע רעש של מקדחה וקודח חורים דימיוניים בכל מקום אפשרי. בין לבין אתה קורא לי: "אבא וווואוווווו, אבא ווואווווווווו" - כלומר אבא, אני קודח או אבא, תיקדח גם אתה.

כיף לראות אותך, אני מרגיש כי העובדה שאנו גרים בבית בעל קומה אחת מאוד נוח לך (ולמה לא? הרי הוא נוח גם לנו), כל הפעילויות וקשר עין איתנו והסביבה נגישים לך. אתה נראה מאושר. אנחנו בעקבותיך- מאושרים. אומנם אמא שלך עם עוד מעט ספקות של הסתגלות, אך הרי זה טבעי לחלוטין. אני יודע כי בשנייה שאתלה את הציורים שלי, היא תרגיש בבית.

בינתיים יש מיליון דברים קטנים לסדר ולארגן ונראה כאילו זה לא נגמר, אולם צעד אחרי צעד הדברים מסתיימים. הזבל בחוץ פונה, המחסן כמעט הושלם, המעקה יהיה בנוי בעוד שבוע, הציורים יתלו, הסטודיו יהיה מוכן לקלוט אותי לעבודה בתוכו. כך נוכל לגלוש לנו לתוך שיגרה של חיים נורמליים שכל כך התגעגעתי אליהם. אוכל לחזור לצייר בשעות הבוקר המוקדמות- זה מאוד חסר לי.

בכל הנוגע אליך, אני חושב שכבר חזרת לשיגרה וחזרת להרגיש ביטחון של בית וחיים נורמליים. מהר מאוד למדת היכן כל דבר נמצא בין אם במטבח או בכל פינה אחרת בבית. נראה כי קצב ההסתגלות שלך מהיר יותר משלנו: שיגרת היום שלך כמעט לא נפגעה או השתנתה, אתה נהנה לחקור כל פינה בבית ומחוצה לו ואפילו התחלת לצחצח שיניים 6 פעמים ביום (אמא שלך בטח תרחיב על זה בפוסט נפרד).

ואנחנו? אמך ואני? אנחנו עדיין נאבקים בסדר ובארגון של כל פריט ופריט מתוך ידיעה שאם נניח אותו במקום מסויים, שם הוא ישאר. אנחנו נאבקים בכמויות הלכלוך שנכנסות הביתה מהחצר. אבל הכי הרבה אנחנו נאבקים בעייפות שמסרבת לאפשר לנו לסיים כל ערב את מה שתכננו לעשות. אנחנו מאושרים! זה הבית שלנו! וכל דבר שאנו עושים בו הוא חלק ממה שאנחנו בתור משפחה - עצם המחשבה הזו מזריקה פרץ חדש של אדרנלין ונותנת לנו עוד קצת כוח לסיים את מה שהתחלנו- כדי שהסביבה שבה אנו חיים תהיה שלמה, נגישה ובטוחה עבורך ועבורינו.

תגובה 1:

My Child's Diary אמר/ה...

איך שאני התגעגעתי לכתיבתך כאן! עצם זה שהתפנית לכתוב (והרי אתה כותב כל כך טוב!) מרמז לי כי השלווה באמת לא רחוקה... עוד קצת סבלנות... הלא זה מה שאנחנו תמיד אומרים לבננו??:)

Related Posts with Thumbnails