רץ לזרועותיי

לא זוכרת מתי זה התחיל..

אך מאז שאני זוכרת אותך הולך, יש לנו מעין טקס כמוס שכזה...

בכל פעם שאני כורעת ברך, ופותחת את זרועותיי אליך...

מכל מקום בו אתה נמצא באותו הרגע, לא משנה עד כמה אתה עסוק, אתה מניח לכל - עוצר לרגע, מסתכל עלי, ואז חיוך רחב עולה על פניך...

ואתה רץ לכיווני. צוהל מאושר. IHHHHH! בעיניים עצומות מצחוק ומשמחה. עד שאני תופשת אותך לזרועותיי. משתדלת לשמור על שיווי משקל ולא ליפול לאחור. ושנינו מתחבקים חזק חזק. בדרך כלל, אחר כך, גם הנשיקות לא מאחרות להגיע. רגע אחד כזה של איחוד מאושר. ואז אתה חוזר לענייניך.

לאחרונה, אפילו במהלך הטיול, אתה פתאום מבקש שאתרחק קצת, אכרע ברך, אפתח את זרועותיי כדי שתתפש בהן. ואז שוב. אקום, אתרחק קצת, אכרע ברך ואתפוש אותך. ושוב. וכך אנחנו מתקדמים בהליכה חובקת וצוחקת.

זרועותיי תמיד יהיו פתוחות דייהן לחבק אותך חיבוק גדול וחם. אני תמיד אהיה שם בשבילך, גוזל שלנו.