המעבר: התסכול

בדיעבד, למי שהמעבר היה הכי קשה הוא... אני!

לי לקח זמן לעבור באמת. היו לי הרבה רגשות מעורבים כל הבית החדש שלנו. היו ימים שאפילו כעסתי עליו על כך שהכניס אותנו לכזה מתח, ואף הצליח לחלחל בינינו. קצף הדברים בארגון הבית היה שונה מכל מה שהייתי רגילה אליו במעברים. בדרך כלל, תוך יום - גג יומיים הבית כבר היה נראה בית. והפעם, גם אחרי שבוע עוד לא ממש הרגשתי בבית. השיא היה כשגיליתי שמה שהצליח להעלם באורח פלא במהלך המעבר הוא דווקא הסינרים שלך! הסינר שתפרתי לך והסינר שבקשיים רבים ארגנתי לך מארצות הברית. כל כך הרבה זכרונות בהם! ברגע ההוא ממש כבר הייתי מתוסכלת וכמעט ברחתי מהבית.

אך אז גם החלטתי להתחיל להשלים עם הבית. הרי הוא ביתנו. החלטתי להתאזר עוד קצת בסבלנות. עד שנוכל לארגן בו הכל. לאט לאט. בקצף שלנו, של שלושתינו, שהוא כמובן הרבה יותר איטי מקצף שלי לבד. אך מי רוצה להיות לבד בביתנו שייעדנו למשפחתינו?

ואז הדברים התחילו להראות אחרת.

דרך אגב, התמונות האלה (התמונות האחרונות שלך בסינר שלך) צולמו ממש יום לפני ערב ראש השנה. אז הכנו את הברכות לראש השנה לכולם. ציורים קטנים של צבעי הידיים שלך. כמובן, לא הספקנו לחלק אותם...:)