המעבר: אפשר גם אחרת

אבא ואני מבלים כבר דרך ארוכה יחד. טריליוני שנים. עברנו בדרכים מורכבות, עלינו בכבישים מפותלים, דהרנו בגבהים מטורפים. תמיד יחד. הצלחנו לצלוח בהצלחה, תרתי משמע, את כל המהמורות שבדרכינו. תמיד יחד. יחד אנחנו כוח. שני שלמים שהם שלם חזק אחד.

אך הימים האחרונים שלפני המעבר כמעט הכריעו אותנו. על פניו הייתה זו אי ההסכמה של אבא לכך כי באמת חשוב שנארגן את הבית כמה שיותר לפני המעבר עצמו, ולכן נזדקק להעביר את רוב תכולת הבית בעצמנו. בפועל נראה לי כי כל מה שהצטבר בליבנו בחודשיים האחרונים פשוט נתן את אותותיו עלינו. מעולם לא התווכחנו יותר ממה שהתדיינו בינינו בסוף השבוע של ראש השנה.

ואפילו את זה הייתי יכולה לשרוד. עד שהגיע המשפט המכריע מאבא שלך (סביר להניח, אחרי כמה עצות תמימות מאנשים יודעי דבר): "אנחנו הולכים להתווכח הרבה בימים שנשארו לנו עד המעבר. אין מה לעשות. צריך פשוט לעבור את זה. תתרגלי לכך. אחר כך לבטח חנזור לעצמנו". זו הייתה אחת האמירות הקשות ששמעתי אי פעם מאבא שלך.

ולכך לא הייתי מוכנה! באתי לאבא שלך ופשוט דיברתי איתו. האם זה אנחנו? האם זה מה שאנחנו מבקשים מעצמנו? מאמינים בו? רוצים לשדר לך? האם באמת לא נוכל להתאמץ ולהשאיר את אי ההסכמות בצד? האם הן באמת חשובות כל כך כדי להכנס בינינו?

ואבא שלך... פשוט חייך אלי.

מאז זו הפכה להיות מעין בדיחה פנימית שלנו. בכל פעם שהמים איימו לעלות על גדותיהם, חייכנו ואמרנו, כל אחד בתורו: "אני לא הולכת להתווכח איתך. מה שחשוב לך זה מה שיהיה".

מיותר לציין, כי יומיים אלה היו היומיים הבודדים בזמן המעבר, בהם לא הצלחת לישון את שנת הצהרים. וגם היית לא ממש שקט כהרגלך. אני חשבתי לתומי כי אולי המעבר מתחיל לתת את אותותיו. עד שאבא ואני השלמנו. השינה חזרה אליך. וגם השקט.

נ.ב. אולי היו הורים שלא היו מספרים דברים כאלה לילדיהם. אני לא מאמינה בכך. אני מקווה כי גם בעתיד נוכל לחלוק איתך את כל מה שעובר עלינו. גם את חולשותינו. אחרת איך נוכל לבקש ממך כי תעשה כן גם אתה?

התמונות צולמו יומיים לפני המעבר. אלה הן התמונות האחרונות שלך בבית הישן.