המעבר: כך היה

אני חושבת כי כמעט שלושה שבועות אחרי המעבר, אני מסוגלת לכתוב על מה שעבר עלינו. ואולי בעיקר עלי.

היום זה כבר נראה כעבר רחוק. רחוק מספיק לקחת נשימה ארוכה ולחלוק איתך את מה שהתרחש.

כמובן, כל ההכנות לקראת המעבר יצאו מתוך נקודת ההנחה כי מה שהכי חשוב לנו במעבר הוא כי הוא יעבור בשלום עליך. הרגשתי אינטואיטיבית כי אם השגרה שלך לא תתהפך במידה ניכרת, אם מה שמוכר לך בעיניים עדיין יהיה שם כדי שתוכל לזהות אותו, אם תשתתף במעבר רק במידה שתהיה מוכן אליה, בהתחשבות בצרכיך האמיתיים ובהקשבה תמידית עליך - המעבר יעבור בקלות יחסית. עליך. ואז גם עלינו. בדיעבד, צדקתי!

אך אז, באותם הימים לפני המעבר, היה בהחלט קשה. קשה מאוד. ואפילו מותר להודות בכך כי קשה מאוד מאוד. חודשיים של השיפוצים, המתח, העייפות, הצורך כל הזמן להיות בהיכון (שהוא הניגוד הכי מובהק להוויה היומיומית שלנו), ההכרח לחשוב על כל האפשרויות האפשריות, הנסיון לעשות כמה שיותר דברים בכוחות עצמנו, הרצון לנסות לחסוך בכל מה שניתן אך גם לא להתקמצן במה שכדאי - כל אלה נתנו את אותותיהם על הימים האחרונים האלה של לפני המעבר. תפקדנו כמעט על אוטומט. ובכל זאת ניסינו לעשות זאת בכמה שפחות טעויות. הבית החדש קיבל האנשה - היינו המשפחה של ארבעה, שניסתה לצאת מהמבוך כמה שיותר שפוייה.

המעבר היה מתוכנן ליום שלישי, 23 בספטמבר. בשבוע של לפני, ריכזנו ביומיים שונים את כל ההתקנות האפשריות שהיה צריך להתקין בבית. ביום רביעי הזמנו גם את העוזרת שלנו לנקות את הבית לקראת המעבר. התכנון היה שאני אצטרף אליה, כדי לעזור לה. אך בלילה של לפני אבא החכם מאוד שלך ברוב גאונותו הציע כי אשמור את כוחותיי למעבר עצמו. זו הייתה בהחלט החלטה נבונה. לעיתים, מרוב שאני מנסה לחסוך, אני לא תמיד לוקחת בחשבון את עצמי. כי הרי אינני עולה אגורה. אני כן שוכחת כי את כוחותיי חייבים לייעד למקומות ששום כסף לא יסייע בהם. מזל כי אבא שלך מזכיר לי זאת.

היה ברור לי כי נצטרך להעביר את הבית לא בבת אחת, אלא בחלקים. כך שלא כל הבית יתמלא בארגזים. מה גם שלא היה לנו חדר פנוי לרכז בו את הכל. הייתי בטוחה שרק כך אתה עדיין תמשיך להרגיש בטוח, גם אם תרגיש כי עומד לקרות שינוי גדול. בנוסף ידעתי כי לא אוכל להשתלט על סידור כל תכולת הבית בימים שאחרי המעבר מבלי להתעלם לגמרי מקיומך - מה שהרגיש לא נכון בעליל. הרגשתי כי אם תהיה לך קשה ההתעסקות שלנו עם המעבר, כל עוד אנחנו בסביבה המוכרת שלך, בביתנו הישן, אתה תדע לחפש נחמה במקומות המוכרים לך. ולכן ההתמודדות שלך תהיה קלה יותר. לעומת זאת, בבית החדש, יותר מכל, אתה תהיה זקוק לך שנהיה איתך. גם אם נצטרך להיות עסוקים, בכל מקרה, נמצא את הזמן הפנוי להיות איתך. ודבר אחרון - הייתי חייבת את השקט של לבד, כדי לסדר את כל הדברים שבדרך כלל אין לאף אחד כוח לסדר אותם, כדי שהבית החדש לא יהפוך למחסן של כל הדברים שלא מגיעים לסדרם, וכדי שנחזור לחיים שלנו כמה שיותר מהר.

ולכן החלטתי להעביר את כל תכולת הבית בעצמנו, לפני ההובלה עצמה. החלטה שלאבא שלך לקח זמן לעקל אותה. היה לו קשה למצוא את ההצדקה הראויה לכך שלא נשאיר את כל הסחיבות למובילים. אך ברגע שהוא התחיל לשתף פעולה, אכן קיבלתי כוחות מחודשים ויצאנו לדרך.

תכננתי להתחיל במעבר המחסן כבר ביום חמישי. אך השיפוץ שוב הפתיע. המטבח לא הורכב כפי שהיה אמור לקרות, אלא דווקא ביום החמישי. שמחתי כי הקשבתי לעוזרת שלנו ולא דחיתי את הגעתה ליום אחרון זה לפני החגים. וכך הגענו ליום שישי בבוקר, ערב ראש השנה. אבא נסע איתך לקניות, ואני בינתיים השתלטתי על המחסן. הדבר היחיד שטוב במעברים הוא הסדר שעושים. במחשבה שניה, אני לא צריכה יותר שום מעבר בחיי כדי לעשות סדר בחפציי. נשבעת בכך! ריטה ומולי המקסימים היו אמורים להגיע בשעה 19:00 לביתנו החדש, לחגוג על המרפסת החדשה. בשעה 18:00 עוד העברתי ארגזים. וכמובן, כדי שהאירוע יהיה עוד יותר מרשים, הגשם הקדים להגיע השנה, ומדי כמה זמן הטפטופים העבירו את האבק שהצטבר עלי.

אני לא חושבת שכבר הרגשת במשהו שונה. בבית הישן הכל עדיין היה נראה אותו הדבר. עד למחרת בבוקר. ביום שבת לאט לאט חדר השינה שלנו הפך למחסן ענק. של כל רהיטי יד שניה שצברנו במהלך החודש האחרון במרפסת, אך בשל הגשם הכנסנו אותם פנימה לבית כדי שלא ירטבו. של כל הארגזים בהווייתם. של כל מה שנארז, אך עוד לא הועבר. השתדלתי להעביר את כל הארגזים המוכנים כמה שיותר מהר לבית החדש ולפרוק אותם.

אמא שלי הגיעה לקראת הערב ונשארה אצלנו שבוע. זו בהחלט הייתה עזרה גדולה. אף אם לא ממש היית מוכן להעביר איתה לבד יותר מדי זמן, גם שעתיים שטיילתם סייעו לנו מאוד. במשך שלושת הימים האלה בין יום שבת ליום שני נכנסנו לשגרה זמנית של אריזות. בבוקר או שהעברתי את הזמן איתך (כדי לא להיעלם מחייך לגמרי), או שהמשכתי לארוז את כל הדברים שלא תשים אליהם לב למעלה, בזמן שאתה משחק עם אבא או עם אמא שלי בחצר הבית הישן. אתה הולך לישון את שנת הצהרים. אנחנו ממשיכים באריזות. אחרי שאתה מתעורר, אתה יוצא לטיול עם אמא שלי, שבסופו אתה מגיע איתה יחד לבית החדש שלנו, שם אנחנו בינתיים מארגנים את כל הארגזים שהעברנו. בקצף איטי זה, עד יום שני בערב, כל הארון של אבא ושלי היה מסודר כבר בבית החדש. כל המטבח, מלבד הצלחות, הכוסות, הסירים (שאינך יכול להתקיים בלעדיהם), וכל מיני דברים שהעדרם היה יכול לערער אותך, היה מסודר במקומו החדש. המחסן הפנימי היה מסודר. כל הדברים שבדרך כלל גורמים כאב ראש, היו כבר במקומם.


הבית הישן על פניו היה נראה אותו הדבר. בחדר שלך לא נגענו. גם לא בכל הקומה שלמטה. רק בתוכן הארונות.

את כל מה שארזנו, ולא היינו זקוקים לפריקתו המיידית בבית החדש (ספרים, למשל) היינו מרכזים בחדר אמבטיה שלמטה. מאחורי הוילון הסגור.

קצת חששתי מהתגובה שלך אם תפתח לפתע את אחד ארונות המטבח. כשזה קרה, מודה, הפסדתי פעימה. כשהסברתי לך כי הדברים כבר בבית החדש, לרגע נעצרת. כאילו עמדת בצומת - לקח לך כמה רגעים לעקל את הידיעה. ואז חייכת. מבחינתי היה זה בדיוק החיזוק שלו הייתי זקוקה, כדי לדעת שבדיוק כך היינו צריכים לנהוג איתך.

אני בטוחה כי התגובה המבינה שלך הגיעה בשל הדרגתיות המעבר אליו נחשפת. הבית כולו היה נראה אותו הדבר. והפנים שלו היה מתרוקן לאט לאט. לא בלאגן אחד גדול מבחינתך - אריזות בכל מקום, וכל הבית נעלם לך מול העיניים. הרי חשוב תמיד לזכור כי ההבנה שלך היא מוחשית עתה. לא מספיק שנסביר לך דברים בעל פה. כדי שבאמת תפנים אותם, אתה חייב לראות אותם מתרחשים. לא היה מספיק להסביר לך כי אנחנו עוברים. היית זקוק לראות במו עינייך, שאותם הדברים ש"נעלמו" מהבית הישן, נמצאים כבר מסודרים בבית החדש. ואז זה פשוט הפך למעין משחק נעים שכזה. היית פותח ארון, לא מוצא משהו. וממש מחכה לתשובה שלנו: "זה בבית החדש". ובבית החדש, כשהיית מגיע בערב עם סבתא ורואה אותנו מסדרים את כל הדברים, המשחק היה נמשך. היית פתוח ארונות כדי לגלות משהו מוכר. ואז היית נרגע. ומחייך.

דבר נוסף שחייבים תמיד לזכור הוא כי אתה חי בהווה. ולכן, רק כמה ימים ספורים לפני המעבר, התחלנו לחזור על המנטרה: "אנחנו עוברים לבית זה". וכל פעם שהיית בבית החדש, היינו מסבירים לך כי זה הופך להיות הבית שלנו. והראנו לראשונה לך את החדר שלך.

וכמובן, חשוב תמיד להשאר רגישים אליך. לא ללחוץ יותר מדי. בשום כיוון. ביום האחרון, אחרי שראיתי כמה טוב אתה מקבל את ההעברה, ניסינו לשתף אותך באריזות הצלחות. אך לפתע, ברגע שראית את הצלחות שלך נכנסות לארגז, נלחצת. נסוגנו. הבנו כי זה כבר יותר מדי בשבילך.

ביום שני אחר הצהרים העברנו יחד ערב שקט. כולנו יחד. וכמה שיותר רגיל. רק אחרי שהלכת לישון, אחרי ארוחת ערב רגילה ומקלחת, התחלנו באריזה הקרדינלית של כל הבית. והמשכנו לארוז עד 4:30 בבוקר. רוקנו את החדר שלך בזמן שישנת. ארזנו את כל הסלון ואת שאיריות המטבח. את כל הספרים. את כל העציצים. את כל הציורים של אבא.

בלילה זה קיבלנו עוד החלטה חשובה. בניגוד למה שחשבנו בהתחלה (אמא שלי תטייל איתך בזמן שאנחנו נעביר את הבית), החלטנו כי אבא ישאר לבד (ואבא שלו יבוא לסייע). ואני אסע איתך ועם אמא שלי עד שיסתיים המעבר. בערב, כשהלכת לישון, הסברנו לך כי המעבר הוא למחרת. ובבוקר כשקמת, ישירות, התלבשנו ויצאנו מהבית. מבלי לרדת למטה. מבלי להסתכל לאחור. בצעדים שקטים ואיטיים, כמה שיותר רגילים, עזבנו את הבית שבו נולדת. בית שהעברנו בו ארבע שנים ארוכות מחיינו.

והלכנו לאכול ארוחת בוקר ב"גרג" (אבא נשאר בבית להפגש עם המובילים). ואז נסענו לסידורים ברמת ישי ובחיפה. חשבתי כי לבטח לא תצליח להרדם בבית החדש, ולכן בניתי על כך כי לבטח בדרך מחיפה תרדם. לך היו תכניות אחרות. היית גמור מעייפות, אך לא נרדמת. ברגע שנכנסנו לעיירה, הסברתי לך כי אנחנו הולכים להגיע לבית החדש שלנו. שאבא מחכה לנו שם עם כל הדברים שלנו. הקשבת. ברגע שחנינו ליד הבית החדש, פתחת בריצה בצהלות שמחה לעבר הבית. נכנסת, עברת בכל החדרים, עם כל האריזות. היית מאושר. ואז נכנסת לחדר שלך. נשכבת על המזרון שלך שהיה באמצע החדר. וביקשת ללכת לישון...!

החיים באמת מפתיעים כל הזמן. היו לי אלף תסריטים בראש (אחד מהם כלל אפילו העברת החדר שלך והמזרון שלנו לילה לפני, כדי שתישן בחדר מוכן שלך בלילה שלפני הגעת כל החפצים), אך זה לא נכלל בהם. ועדיין, אני בטוחה שהמעבר עבר חלק בשבילך במיוחד בזכות הדרך שבה עשינו אותו.