לילדינו: על מריה מונטסורי

נועה ברקת כתבה רשומה ביוגרפית על מריה מונטסורי (Maria Montessori)...

וזו התגובה שמצאתי את עצמי רושמת לה:

"כבר כמה שנים מרתקת אותי העובדה שככל שנכתב רבות על הגישה, או יותר נכון, על מה שהפכו אותה להיות במשך עשרות השנים האחרונות, כמעט ותמיד נשמרת שתיקה בהסכמה לגבי האשה שמאחורי הגישה.

וזו אשה מרתקת במינה. מקדימה את זמנה בהרבה. יש סיכוי, שאפילו בפרספקטיבה של היום, אפשר עדיין לטעון שהיא מקדימה את זמננו.

יש לא מעט עובדות לגבי חייה שאינן ברורות, אך עדיין מרתקות. אותי לפחות. אגב, ככל הידוע לי היא כן הייתה הילדה היחידה להוריה. אבא שלה עם העבר הצבאי היה ממתנגדיה, אך אמה שלה דווקא תמכה בהחלטות הרדיקליות בכל הקשור לבחירת לימודיה. אגב, גם אמה הייתה אישה מיוחדת ומשכילה יתר על המידה, יחסית לתקופה שבה חיה.

הדבר המרתק ביותר אותי לפחות הוא אכן הסיפור האישי של מריה מונטסורי. בעיני, טרגי מאוד. אני חושבת שההחלטה היחידה שהייתה יוצאת דופן לדרכיה נגעה דווקא בהכי אישי שיש. ההחלטה למסור את הילד שלה, מריו, שגם ילדה אותו בסוד, לגידול במשפחה אומנה כמעט זועקת בניגודיות שלה לדרך שבה צעדה בדרך כלל. אגב, לא ידועה הסיבה לכך שהיא לא התחתנה בסוף עם ד"ר מונטסנו. וככל הידוע לי, הוא גם לא הכיר בבנם מעולם. האמיצים יותר מספרים שהיא החליטה להתכחש לבשר מבשרה כדי לא לפגוע בקריירה שלה שבאותה התקופה הייתה כבר בינלאומית. לי תמיד עברה המחשבה, האם לא היה מדובר פשוט בלב שבור של אמא, שלא יכלה לשאת פשוט את גידולו של פרי האהבה שאבדה. יש המספרים, אגב, שקרה בדיוק ההיפך - שההחלטה של שניהם לא להתחתן נבעה דווקא מאהבתם, ומההכרה בכך שאם יתחתנו, לא תוכל מריה מונטסורי להמשיך בדרכה המקצועית. מעין הקרבה של אהבתם למען האנושות. מעניין עוד יותר לחשוב, אם זו הייתה אכן החלטתה, והוא תמך בה כי אהב אותה. כך או אחרת. גם את עיקר הלימודים שלה, והיו לה תוארים לא מעטים, היא עשתה גם אחרי הפרידה מבן זוגה. מה שמזכיר קצת את מה שקרה עם אביה, אם לוקחים בחשבון שיכול והחלטתה לבחור במסלול מנוגד לרצונו, הייתה בגלל שרצתה "להוכיח לו" משהו.

כך או אחרת, מה שריתק אותי זה העובדה שבנה, שאגב, לאורך רוב חיה, רשמית היה מוכר כאחיינה, ולפי גרסאות אחדות רק בצוואה היא הכירה בו בפומבי, או רק כשביקשה לשחררו ממאסר בהודו כאזרח של מדינה אוייבת, לא רק סלח לה, אלא הפך ליד ימינה, לתלמידה הראשי, ולמי שתרם אולי הכי הרבה להפצת המסר שהביאה. מדהים, לא? לא פעם חשבתי על זה. איזה רוחב לב. איזו נדיבות. אגב, מספרים בלא מעט מקומות שהיא הייתה מגיעה לבקר אותו באופן רציף, אך לא ניגשת אליו, ומעולם לא הוצגה בפניו כאמו. ועדיין, מספרים שהוא תמיד הרגיש שזו אמו. מעניין גם שהיא העיזה להחזיר אותו אליה, כשהוא היה בן 15, וזה קרה אחרי שאמה נפטרה שתמכה בפירוד בין השניים. וגם כאן יש חילוקי דעות לגבי מי הגיע למי - חלק מספרים שהיא הגיעה אליו, חלק שהוא הגיעה אליה. מה שבטוח, שאחרי המפגש הזה דרכיהם שוב לא נפרדו.

זו אולי הביקורת הכי חזקה שיש למתנגדיה - איך אמא שנטשה את ילדה האישי יכולה להטיף בעד הכבוד לילד...

אגב, יש לא מעט סיפורים טרגיים בשושלת שהתירה אחריה. יש אומרים כאילו קללה רובצת מעל החיים האישיים שלה...

עוד כמה עובדות מעניינות:
היא לא התקבלה ישירות לבית הספר לרפואה, בגלל הווטו שהטילו, ולכן למדה בהתחלה מתמטיקה, פיסיקה ומדעים. רק אחרי התערבות כלשהי, יש אומרים של האפיפיור בכבודו ובעצמו, היא התקבלה לפקולטה לרפואה.

הקשר של מריה מונטסורי עם מוסוליני לוטה בערפל. לא בכדי, כמובן, שותקים מאמיניה לגבי קשר זה ונבוכים בכל פעם שהוא מוזכר. ובכל זאת, מוסוליני נלהב מגישתה והנהיג אותה בכל בתי הספר באיטליה במשך לא מעט שנים - יותר מעשור. רק כאשר דרש שהילדים ילבשו את המדים של הפשיסטים, ומריה מונטסורי סירבה, רק אז יזם השלטון את סגירת בתי הספר בן לילה. אגב, מעניין היחס שהיה לנאצים כלפיה - מצד אחד הם זיהו אותה לגמרי עם מוסוליני, מצד שני, דבר ראשון שעשו בפרוץ המלחמה, הוא לסגור בתי ספר מונטסוריים בגרמניה ובאוטסריה.

ואגב, מלחמות. היא חוותה מקרוב שלוש מלחמות. במלחמת הועלם השניה, היא נעצרה בהודו, לשם הוזמנה לתת הרצאות, כאזרחית של מדינה אוייבת, ביחד עם בנה. אגב, זה היה בהודו, במהלך שבע שנות (!) שהיא כתבה את מה שיהפוך אותה לאלמותית. חינוך לשלום כלל עולמי. למעשה, היא עשתה זאת בשבעון האחד עשר שלה, שככל הזכור לי הוא מעל למה שמוקצה לנו בכלל. מענינת ההקשה, נכון, נועה? אגב, בשלוש שנים שקדמו למותה היא הייתה גם מועמדת לפרס נובל לשלום.

ועוד דבר סימלי לא פחות (מספרים אגב שריאלית ככל שתהיה, היא האמינה מאוד בסימליות ) - היא לא דיברה אנגלית (בנה היה המתורגמן העיקרי שלה). מלבד הספרים שלה, ההרצאות שלה, למשל, וביניהן, ההרצאות בשנים האחרונות לגבי החינוך לשלום, נכתבו על ידי מי שנוכח בהרצאות. כל אלה מקשים מאוד להתחקות אחרי הכוונה המקורית שלה. ובעיני זה גם סימלי, "היא דיברה פשוט בשפה אחרת".

ולסיום, יש שתי ביוגרפיות:
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-Rita-Kramer/9780201092271

וגם זה...
http://www.bookdepository.com/Maria-Montessori-EM-Standing/9780452279896

ובשתי הכתבות הבאות אפשר לשם שינוי קצת נשברת השתיקה לגבי חייה האישיים:

http://dumbofeather.com/blog/post/historical-profile-maria-montessori/

http://www.infactispax.org/volume5dot3/ThayerBacon.pdf
 
 ועוד משהו קטן לסיום...

הנה המילים שכתבה ביתו של מריו (Mario Montessori) על אביה ועל הקשר המיוחד שהיה לו עם אמו...

http://www.montessori-ami.org/montessori/mario.htm

לילדינו: מתקן למשחק

מאז שראיתי את המתקן למשחק (Waldorf Playstand) בפעם הראשונה, התאהבתי בו. היה זה לפני כמה שנים טובות. ובמשך החודשים האחרונים אני מתלבטת אם לבקש בנימוס מאבא להכין אחד כזה, או שמה מיותר ועמוס הוא לסביבה הביתית. לבסוף, כפי שכבר ניחשתם, החלטתי שאנחנו אכן זקוקים לאחד כזה.

ואני כל כך שמחה שכך החלטתי...

לפני הכל, אני פשוט אוהבת לראות את אבא יוצר משהו, ועוד יותר, כשהוא עושה זאת ביחד איתך, מתוק שלנו. דבר שני, החלטנו ליצור רק כחצי מהמתקן המקורי - סטנד אחד, עם חצי קשת מתפרקת, כדי לא להעמיס על החלל, וגם כדי בבוא הזמן, לספק רק תחילה למשחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), משהו שיגרום לניצוץ, אף גם לו יחייב הצמדות לגבולות למדי. הרבה שימושים אני צופה למתקן זה - גם תצוגה נאה לסצינות לא מחייבות, שיציתו את הדמיון (כך, למשל, התחלנו את השימוש במתקן); במה לתאטרון בובות, קיר של בית ומה עוד...

ומה שנפלא, שיד הדמיון נטויה לעוד הרבה שנים שיבואו...

לילדינו: זו פקודה!

יש מתנות שנקרות בדרכינו, ורק כעבור כמה שנים טובות, בהן בכלל שכחנו מקיומן, אנחנו נזכרים בהן מלאי תודה על כי פגשנו בהן בזמנו.

זו פקודה.

משפט פשוט, שכל קצין זוטר מיד לומד את כוחו. פקודה זו פקודה. מובנת היטב לשני הצדדים. משמעה לפקוד: כדאי לך לבצע אותה, כי אם לא - הרי אתה מודע היטב להשלכות מעשיך. משמעה למפקד: קל מאוד להסתתר מאחורי זה. קל מאוד להשתכר מהכוח הכמעט בלתי מוגבל שהיא מקנה לבעליה. קל מאוד לשלוף את השפן מהכובע במקום לבחור בדרך אחרת להשגת המטרה, שלעיתים תהיה גם מיוסרת ומלאת סיכונים שלא בהכרח יובילו לביצועה בפועל.

כשהחיים הובילו אותי בזמנו, במהלך שירותי הצבאי לפני כמעט עשרים שנים (האמנם?), לביצוע תפקיד מאתגר בסביבה מאתגרת לא פחות, הסיכויים שאשרוד בפועל לא היו גבוהים. אני זוכרת את השיחה ההיא אצל מפקד היחידה. "אם תהיה לך בעיה כלשהי, פיקודית או אחרת, הדלת שלי תמיד פתוחה לפניך". הרוח הסהרורית של בת עשרים וקצת ישר התקוממה. באותו הרגע ידעתי כי אין שום סיכוי שאפנה אליו, אם אכן אתקל בבעיה. הוא המשיך. "אם מישהו יערער אחרי הסמכות שלך, תזכרי כי ברמה הפיקודית את נמצאת מעל רוב החיילים ביחידה, יהיו הם קצינים או חיילים, ולכן את תמיד יכולה להזכיר להם שמילותיך פקודה באוזניהם". מבלי להתכוון לכך, באותו הרגע, קיבלתי את אחת המתנות המשמעותיות שאספתי בדרכיי בחיים אלה. כבר אז, עוד מבלי להכיר הרבה בעולם, הבנתי, שברגע שאצטרך להגיד למישהו כי עליו לבצע את מה שאני מבקשת (קרי דורשת) ממנו, בגלל שאני פוקדת עליו לעשות כן, איבדתי את כל הסיכויים לפקד עליו באמת. אם הפחד מהסמכות יוביל את צעדיו, סיכויים לא רבים שנגיע ליעד, ובשעת אמת, ככל הנראה, הוא גם לא יקשיב לי. לעומת זאת, אם אצליח ליצור הזדהות עם המטרה, או הסכמה חופשית באווירה לא מאיימת, ואם ארחיק לכת ואהיה יצירתית מספיק לגרום לדבר להגיע, כאילו במקרה, מהפקוד עצמו, אזכה גם בהגעה יעילה ליעד, גם בפקוד מרוצה, שאף חושב שהיה זה הרעיון שלו, וגם בידיעה, כי בשעת אמת יש סיכוי שלא אהלך לי לבדי, ויהיה מי שיתלווה אלי.

בפועל, הייתה אך פעם אחת שהסתתרתי מאחורי הכוח של הפקודה. היא הייתה מכוונת כלפי חייל שהיה במצב נפשי רעוע, בנפקדות (כך אומרים? אני כבר לא ממש זוכרת, לשמחתי) ארוכה מאוד, עם רגל אחת בכלא. בנסיבות ההן, כל האמצעים היו כשרים כדי לשמור אותו מפני המאסר. ובפועל, גם עזרו.

היה מה שהיה (מוזר לי אפילו לכתוב בקצרה על משהו שהיה קשור בשירות הצבאי שלי - גם נראה הזוי מעצם ההתרחשות, וגם כל כך רחוק מהמקום שלי עכשיו). קרה. למדתי. הנחתי בצד. ושכחתי.

אולי אי שם במהלך תפקידי הניהול שביצעתי לאורך השנים נזכרתי בחוכמה שרכשתי, אך כנראה, לא באמת.

עד שהפכתי להיות אמא.

עד שפגשתי את המורה הטוב ביותר שהיה לי אי פעם. אותך.

נסיבות לגמרי שונות. טרמינולוגיה שונה. כך גם התפאורה. אך הדמות שמסתכלת עלי במראה אינה שונה בהרבה.

ולשאלה: "אמא, למה אני צריך לעשות את זה?" (כמובן, בקונטקסט מתאים), לא הצלחתי ולו פעם אחת לענות: "כי אמרתי לך את זה". העיניים הכה מיוחדת שלך הן בגדר מגדלור מבחינתי. לעיתים, אני חושבת שהמצפון שלי לגמרי נבלע בתוכן. ובתפאורה המיוחדת שלעיתים אנחנו יוצרים בשבילך, כמו שני זרקורים לא טועים, הן מאירות את דרכינו ומכוונות אותנו.

החוכמה נשארה אותה החוכמה. לגרום לך להבין את המתבקש ממך ולהסכים לו, לבחור בחירה חופשית במסגרת הגבול שהותווה, ואפילו לחשוב כי הדבר מגיע ממך. והאביזרים שבארגז הכלים שלנו הם המילים (האם אי פעם נמעיט בערכן?), הסבלנות, הסתכלות בגובה עיניים ותוך כדי מתן כבוד אמיתי לך ולרצונותיך. מעין משחק שכזה שאנחנו משחקים. ככל שנשחק טוב יותר, עצם קיום המשחק לא יוודה לך.

וכשחיים לפי עקרונות אלה זמן מה, מתחילים להאמין בהם. מגלים כי למעשה אין כל דרך אחרת. כי חייבים לשחרר כדי לאפשר. חייבים לשחרר כדי לגרום לך להסכים. חייבים לשחרר כדי לאפשר לך לבחור. חייבים לתכנן מהלכים, להיות יצירתיים, להתאזר בסבלנות, ואז הכל מתאפשר. ואם לא, סימן שאולי כדאי לחשוב מלכתחילה, אם בכלל היה הצורך בכך.

כך עברנו צמתים רבים, שונים ומגוונים במהותם - השתתפות מרצון שלך בארגון הבית אחרי יום משחק פורה, עשיית עבודות שונות בבית, צחצוח שיניים פעמיים ביום, שיתוף אחותך במשחקיך. האמת, שעצם העובדה שכרגע אייני מצליחה להזכר בדוגמאות נוספות, אך מוכיחה עד כמה דרך זו הפכה לדרכינו. עד כי אנחנו לא שמים לב בכלל ליעדים שאנחנו משיגים באמצעותה.

ובכל זאת, הנה לך אחת הדוגמאות האחרונות. כבר כמה זמן אנחנו מתלבטים איך לאפשר את מעבר אחותך לחדרך. ואינני נכנסת כעת לכל ההיבטים היותר מורכבים (לאמא זו ושל אמא זו) של פעולה זו. מתמקדת אך בשיתוף שלך במעשה. שברנו את הראש על איך להציג לך את הנושא. לא רצינו לשאול אותך, כדי לא לקבל תשובה שלילית. לא רצינו להודיע לך, כדי לא לכפות עליך משהו שקשור למרחב האינטימי והמיוחד שלך, שאולי מנוגד לרצונך. לא רצינו לפתוח את הנושא לדיון, שוב כי לא ידענו לאן הוא יוביל אותנו. ואז, בפעם מי יודע כמה, נזכרתי בעברי מלפני כעשרים שנים. נזכרתי בכוחן של המילים, שאני כה מאמינה בו. ועשינו צעד קטן. בודד. התחלנו לקרוא לחדר שלך "חדר ילדים". ולחדר שלנו "חדר הורים". זהו. מבלי לדבר, לשאול, לדסקס. רק שינוי במילים. שינוי קטן לכאורה, שבפועל, כמובן, משנה את כל התפאורה שבבית. זרענו זרע והתאזרנו בסבלנות (אם הנסיבות היו שונות, בשלב הזה הייתי מתיישבת לי וסורגת, ממתינה).

ואחרי כשבועיים בלבד, זה הגיע.

כבר כמה זמן שאתם ישנים את שנת הצהרים שלכם יחד. לרוב, בחדר שלנו. ויום אחד שאלת: "אמא, מדוע אתם לוקחים בערב אותה?" חשבתי שלא הבנתי נכון: "לוקחים?".. ואז, עדיין לא מאמינה, המשכתי: "אתה מתכוון, מדוע אנחנו לוקחים את אחותך מחדר ילדים?" "כן", הגיעה התשובה המיוחלת. "האם אתה רוצה שהיא תישן איתך בלילה באותו החדר?" "כן". "האם אתה מתכוון, באופן קבוע?" "כן". ואז לפני שהספקתי להמשיך, חייכת חיוך רחב: "יש לי רעיון! אולי נעביר את המיטה שלה לחדר שלי?".. "או! אני חושבת שאז אתם באמת תוכלו לישון ביחד".

הנה לך הפתעה! גם אם מתוכננת מראש, עדיין לא חשבתי שהדרך תהיה קלה כל כך..

מאז אתה מסתובב שיכור מהרעיון. מוכן לבצע אותו באופן מיידי. על מה שהשבתי לך שנחכה קצת עד שאחותך תהיה מוכנה קצת יותר. או במילים אחרות, שלא נאמרו בקול רם, עד שנהיה בטוחים כי גם היא תרצה במעבר זה מרצונה החופשי. ואם יקח זמן, זה לגמרי בסדר. כי אז אתה תהיה להוט עוד יותר, מה שמראש יסייע ויקל על כולם.

ויותר חשוב מכל, אתה בטוח שהיה זה הרעיון שלך!

נפלאות ופשוטות דרכי החיים...

כל מה שנשאר, הוא רק לזכור את זה...

נ.ב. האם אפתיע אותך אם אומר כי לא שמעתי אותך ולו פעם אחת עונה למישהו ששאל אותך מדוע הוא צריך לעשות את מה שביקשת ממנו, "ככה"...? ולרוב, אתה מצליח להשיג את מבוקשך. משהו אכן מחלחל...:)

לבננו: בסוודר החום

אני חושבת שהגיע הזמן...

 אני בשלה מספיק...

 בהחלט כן...

ניסיתי לחזור על המנטרה מספיק פעמים כדי שגם אני אוכל להאמין בכך...

 ובסוף זה עבד...

 הסוודר הרציני הראשון שסרגתי בשבילך, אהוב שלי...

והפעם, השתמשתי בגזרה הקלאסית שכל כך למדתי לאהוב  Child's Placket-Neck Pullover, מבלי לשנות בה דבר. רק הוספתי כתפורים מקסימים בצורת חרוזים שביום גשום שלושתנו יצאנו לצוד מ"זה וזה" שבמרכז...

 ואולי בזכות הגזרה, ואולי בזכות החוט הכל כך נעים למגע ולעבודה (חצי חצי), וכמובן, בזכות מי שזכה ללבוש את הסוודר לבסוף, אני כל כך אוהבת את מה שידיי הולידו...

ותמונות אלה צולמו על גג אוניברסיטת חיפה...

אחרי הגיחה האחרונה למשהו שניסינו להתנסות בו - הצגות ילדים. ועכשיו ההחלטה ברורה - לבד מכמה אירועים בודדים, בודדים מאוד, לא  נבקר עוד באירועים המיועדים לילדים. באמת, לעיתים גם אני מרגישה נעלבת בשמך. מזל שעשינו זאת אך כמה פעמים בודדות...

 מה שכן, היה זה הבילוי של רק שנינו. ונהנינו מכל רגע...

ואני רק מקווה שתזכה ללבוש את הסוודר גם בשנה הבאה. ניסיתי לדאוג לכך באורך הסוודר והשרוולים. והאמת, לפחות כחודש לפני העונה הבאה, הדבר נראה מבטיח...

ואתה בן ארבע שנים וארבעה חודשים וארבעה שבועות