חשיבות השימוש בשפה חיובית

השימוש בשפה חיובית הוא הרבה מעבר להתייפייפות. בעיני, הוא המפתח לחיים אופטימיים מלאי סיפוק והגשמה עצמית.

מעבר לכך, מבחינתך, בשלב ההתפתחותי בו אתה נמצא כעת, הוא גם הכרחי. ראשית, אינך מבין את משמעות ה"לא". רק בסביבות הגיל 6-7, המוח שלך יתפתח במידה מספקת להבין מה "לא" אומר ולגרום לגוף שלך לפעול בהתאם לכך. שנית, יכולת להבין באמת למה אנחנו מתכוונים ב"לא" מתבססת בעיקרה על הידע שצברת באמצעות השימוש בשפה. מבחינתך,"אל תיגע" יכול לסמן כל כך הרבה דברים ("תזרוק", "תניח", תמסור" וכו'), שרק נסיון החיים שתצבור ילמד אותך למה בדיוק התכוונו באמרנו זאת. שלישית, מעט מבוגרים (לפחות, מעט מאלה שאני מכירה) יצליחו לעמוד בפיתוי שלא להתמרד נגד האיסור לעשות משהו. בדרך כלל האיסור גורר אחריו, כמעט מיד, את ביצוע הפעולה האסורה. מעין תעתוע פסיכולוגי. על אחת כמה וכמה, זה תהיה תגובת הילד הקטן, שבדיוק לומד על פשר הגבולות. רביעית, על דרך "מרוב עצים לא רואים את היער", השימוש המרובה באיסורים מפחית מחשיבותם. מה שמקשה עוד יותר על לימודך בשלב זה על מהות איסור.

אכן, יש ילדים שמגיבים באופן די מיידי ל"לא". אך התגובה שלהם בפחד יסודה. האיום בעונש, או המבט הלא מרוצה של ההורה המוטרד, הוא זה שגורם להם לציית ל"לא" כדי לרצות את ההורה ולזכות באהבתו בחזרה. זה מה שיגרום למשמעת חיצונית להתפתח בהם. התוצאות יהיו מיידיות, אך ספק אם יחזיקו מעמד זמן רב, מה גם שהנחת יסוד ליצירתן היא שאכפת לילד ממה שההורה חושב עליו.

זו לא המשמעת שאנחנו רוצים שתפתח. אלא משמעת פנימית. כזו שתנבע מתוכך מהבנתך המלאה שלה, הסכמתך לה ובחירתך בה.

לכן, איננו משתמשים ב"לא". אלא אם מדובר באמת במקרים קיצונים של משהו שיכול לפצוע אותך או לגרום נזק. למשל - חשמל, הליכה בכביש, נגיעה ברדיאטור. אחרת, אנחנו תמיד משתדלים להפוך כל משפט שלילי לחיובי. וזה בהחלט אפשרי, אם כי מאתגר. למשל:
אל תרוץ = תלך.
אל תלך לשם = תבוא לכאן. תשאר איתי.
אל תגע = תשים את הידיים מאחורי הגב.
אל תשחק עם האוכל = תשתמש בכפית.
אל תזרוק את זה = תעצור. תניח את זה. תן לי את זה.
אל תרביץ = תלטף. תגע בעדינות.
לא רוצה יותר לאכול? = סיימת לאכול?

המשפטים אמורים להיות קצרים וברורים. איננו יכולים לצפות ממך להתנהג בהתאם להנחיות מבלבלות ולא ברורות. וכמובן, כמו תמיד, להדגים, להדגים ולהדגים. אי אפשר להמעיט בחשיבות הדוגמא האישית. מוחך קולט את מה שאנחנו מדגימים לך, את איך שאנחנו מתנהגים, וכך אתה לומד. עם הזמן, יתלוו לזה גם אלמנטים נוספים - מתן אפשרות לבחור, לימוד איך לענות בשלילה בנימוס.

אני חייבת להודות, כי בהתחלה היה לנו די קשה להתרגל לדבר בצורה כזו. מדהים עד כמה השימוש ב"לא" שגור בפינו. היינו תופשים אחד את השני במעידות כל הזמן, ומתקנים על הדרך. אך היום הדבר כל כך טבעי לנו, שהיה לי קשה אפילו לחשוב על הדוגמאות לתת לך להפיכת משפט שלילי לחיובי. ובדרך דברים נפלאים קרו לנו. מעין תרפיה לנפש. ברגע שמתחילים לדבר במשפטים חיוביים, המחשבות הופכות להיות גם הן חיוביות. היכולת להתמקד בחצי כוס המלאה בקלילות הפכה לטבעית. עוד מתנה אחת שנתת לנו.

דרך אגב, חשבת פעם על איך "לא" נולד? אני פיתחתי תיאוריה מסוימת. באיזשהו שלב, התחלת להניע את ראשך מצד לצד. בעיני, תנועה זו היא תגובה ספונטנית למשהו שלא רצית... שיכנס לפה שלך. הרי כל דבר אצלך קשור ללקיחתו לפה. שלב התפתחותי בסיסי. בין אם זה קשור בפועל ובין אם לא. כך אתה מגיב. ולרוב, המבוגרים ישירות מדביקים לתנועה אינטואיטיבית זו תווית. "לא". וכך ה"לא" מתחיל לתפוש תאוצה לגדול למפלצת. אם על כל תנועה כזו שלך תשמע "לא" ממבוגר, בליווי תגובתו המזועזעת או נחרדת למשמע הבעת רצונך השלילית, גםא ם הוא מנסה מאוד להתאפק, ברור שתבין שמדובר כאן במקור כוח, בתכסיס מניפולטיבי. אז אנחנו לא משתמשים בתווית זו. אין בכוונתנו לנשל את ה"לא" מחייך, אלא לא להעצים אותו מעבר לנדרש. ברגע שאתה מניע את ראשך מצד לצד, אנחנו נותנים לתנועה זו פירוש מילולי חיובי. בתקווה שאם הזמן, גם אתה תעשה כן. וכך ה"לא" יאבד מכוחו. הרי בסופו של דבר, "לא" הוא לא, ותו לא.

נ.ב. אני מאוד אהבתי את הטור Kids Talk בנושא זה - Using Positive Statements with Children. וגם טור זה Learning to Express Needs מעניין בהקשר שלנו.