אתה בן שנה וארבעה חודשים!

אתה בן שנה וארבעה חודשים!

אני אוהבת להיות אמא שלך. אני מאושרת להיות אשת משפחה שלי. אני אוהבת את הימים שלנו יחד. את העובדה שליבי אינו מחסיר פעימה לנוכח העובדה שאולי אני מחסירה משהו שקורה איתך (אם כי הוא אכן מחסיר לא מעט פעימות בשל סיבות נוסטלגיות אחרות). אני אסירת תודה לנצח על כך לאבא שלך ולחיים שלנו שמאפשרים זאת. אני אוהבת לבלות איתך. אני אוהבת גם את הרגעים הקלים פחות איתך. בפעמים שקשה לי, אני מזכירה לעצמי, כי דווקא אז אתה מתפתח וגדל. ואני מתמלאה באנרגיות חדשות. אני אוהבת להיות במטבח ולפתע לשמוע קולות של נדנודים - עלית על הסוס מעץ שלך ואתה מתנדנד. סתם כך להנאתך. אני אוהבת את איך שאתה מפטפט לעצמך כשאתה מרוכז במשהו. אני אוהבת את עיני האוקיינוס שלך. אני אוהבת את השלווה שעופפת אותך. את השקט הפנימי שלך שנשמר גם כשהסביבה שלך רועשת למדי. אני מקווה מאוד מאוד שנצליח לעזור לך לשמור עליו תמיד. אני אוהבת שכשאתה רוצה שאני אקח משהו ממך, אתה לא רק מושיט לי אותו אלא מניח אותו בדיוק במרכז כף ידי. ודואג שאני אסגור אותה. אני אוהבת את חום כף ידך הקטנה ,כשאתה מכניס לי אותה לתוך השרוול שלי כשאתה נרדם. או כשאתה יונק. אני אוהבת את איך שאתה מחפש את הפתח בשרוולי, שדרכו תוכל להשחיל אותה. אני כל כך מתגעגעת לימים חמים, בהם אתה יכול להסתובב ללא כל השכבות האלה - למגע שלך, לראות את הידיים והרגליים הקטנות שלך. בחטף אני לא מתאפקת ועטה עליך בנשיקות בכל פעם שאתה מחליף בגדים. אני אוהבת את איך שאתה לא נותן לי להזיז את היד המחבקת אותך מלמעלה , כשאתה יונק. את איך שאתה מושך את היד שלי בחזרה אליך אם הזזתי אותה לרגע, וכדי שלא יהיו טעויות, גם לופת אותה מסביבך ושם את כף ידך שלך על שלי - לשמור עליה מחבקת אותך. אני אוהבת את איך שאתה מלטף לי את כך היד מתוך השינה. את איך שאתה לוחש לעצמך דברים קצרים מתוך השינה. את איך שאתה מתנתק ממני בהנקות ליליות, וחוזר בשוונג לשינה במיטתך - לא לפני שליקקת את שפתיך בשביעות רצון משביעה מהחלב שינקת. ולעיתים גם שחררת אנחה קטנה. אני אוהבת את איך שלפעמים חיוך רחב נמרח על פניך, כשאתה קולט שאני מסתכלת עליך. אני אוהבת את איך שאתה מחפש את המבט שלי כשאתה מנסה לעשות משהו שאינך בטוח בו, או אינך מצליח לבצעו. כמו סירה בים הפתוח בליל חסר כוכבים, ברגע שאיתרת את מגדלור, אתה מתאפס על מיקומך וממשיך במסעך בבטחה. אני אוהבת את איך שאתה שם כוס על הצלחת כשאתה מסיים לאכול, מזיז אותם ממך או מושיטם לנו. אני אוהבת את איך שאתה תמיד יודע בדיוק מה אתה רוצה, ואי אפשר להניע אותך מכך. את איך שאתה, למשל, מושיט לי משהו מסוים, ולאבא שלך משהו אחר - ולא מאפשר למי מאיתנו לקחת את מה שלא כוון אליו. אני אוהבת ליצור מסורות חדשות שלנו. אני אוהבת ללמוד עוד ועוד דברים שיסייעו לי להיות אמא מתאימה יותר. אני אפילו אוהבת לשבור את הראש ולהתקף בהתקפי פאניקה - איך אצליח לעשות הכל, איך אדע, מה יהיה אם... הייתי מעדיפה להיות בטוחה יותר בעצמי, אך עם זאת אני אוהבת את הספק הזה בהורות, כמו בכל דבר אחר. אני יודעת שספק זה ידחוף אותי קדימה ויוביל אותי לקרקע בטוחה יותר, פוריה יותר. אני אוהבת להתבונן בך צועד. אך! אני כל כך אוהבת לראות אותך הולך. כל יום יותר ויותר, יציב יותר, בטוח יותר, מאתגר יותר. אני כל כך מעריכה את הנחישות שלך. אני אוהבת את הרגעים, בהם עיניי מתמלאות דמעות של אושר - ככה סתם, בלא שום סיבה מיוחדת נראית לעין. אני אוהבת את איך שאתה יושב רועד כמעט מהתרגשות, כשאתם קוראים לי לחדר שלך, אחרי שהתארגנתם וקראתם ספרים אחרי המקלחת. ספק צוחק. ספק בוכה. אני אוהבת את איך שאתה מזהה את אבא מרחוק, ואפילו כשהוא יורד במדרגות הביתה - כאילו מריח אותו מרחוק. וגם אז מתחיל לרעוד מהתרגשות - ושוב, ספק צוחק, ספק בוכה. אני אוהבת שהתחלת לישון איתנו. אני מחכה בקוצר רוח לכל הזדמנות כזו. אני כל כך אוהבת לישון איתך. אני אוהבת את איך שאתה רוצה לעשות כל דבר בעצמך לבד - לרדת במדרגות, לנגב את האף, לקחת ברזל, להתלבש. אני אוהבת את איך שלפתע אתה מגיע אלי. ומניח את ראשך על רגליי או על כתפי. ומחבק אותי. סתם ככה. לוקח אתנחתא. אני אוהבת את איך שאתה ככה סתם מפריח לנו נשיקות באוויר. אני אוהבת לראות אותך אוכל. כמויות קטנות אכן, אך בריכוז ובהנאה כאלה. ולפתע - מוחא כפיים וצוחק. אני אוהבת את הצחוק שלך. אני אוהבת את הרצינות שלך. אני אוהבת את איך שאתה מטפס עלינו כשאתה רוצה שנקרא לך ספר. אני אוהבת את איך שאתה יושב על השרפרף באמבטיה ומחכה בסלבנות שנמהול את המים הרותחים, כדי שתוכל להכנס פנימה. אני אוהבת את איך שאתה מושיט את ידך בהטיה לכיוון הכתף שלך, והאצבע מושטת קדימה. "EHHH!" - אתה מצביע לעבר מה שאתה רוצה. אחרי שסקרת במשך כמה רגעים את סביבתך כדי להתרכז במה שאתה באמת רוצה. אני אוהבת את השעות הקטנות האלה של הלילה (עכשיו השעה 1:50). כששני שליש היקרים יותר של משפחתנו מטיילים להם כל אחד בממלכת חלומותיו הוא. ואני דוחה את הרגע של ללכת לישון - עוד קצת ועוד קצת. מושכת את הרגע של הפרדות מהיום, שבמשב רוח הופך מהיום לאתמול. מנסה לשכנע את הזמן להאט כמעא. לומדת. חושבת עליכם. על החיים. על העתיד. על מה שצולל בתת מודע ואינו מצליח להיות מוגדר לכדי מחשבה. ושיכורה מעייפות, מרחפת הרבה מעבר לרגיל, תרה אחרי מילים, שכנראה גם הן נרדמו להם ממזמן. וכותבת. לך. לאבא שלך. לעצמי. לנו. אני אוהבת לכתוב. עוד מתנה אחת שקיבלתי בזכותך. אני אוהבת את החיים שלי! אני אוהבת את אבא שלך! אפרוח מתוק שלנו, בננו הבכור, אני אוהבת אותך!