הצעידה הראשונה

וכך זה היה...

ביום חמישי עבר עלינו עוד יום קצת לא פשוט. היית ממש עייף ודי קצר רוח. כמעט ולא ישנת במהלך היום. כמעט כל רגע נתקפת בכי - בין אם בגלל שלא קיבלת את מה שרצית, בין אם מכאבים של השיניים.

אחרי שהתעוררת משנת הצהרים הקצרצרה של כחצי שעה, היית מנוזל כל כולך. מה שלא הוסיף שמחה גדולה.

ואז ירדנו למטה. אני התחלתי להכין לאבא עוגת תפוזים בהפתעה. ואתה עסקת בכל מיני דברים. האמת, הסדר הנכון הוא ההפוך - אתה עסקת בכל מיני דברים, לרוב, ביחד איתי, ואני בין לבין ניסיתי לאפות עוגה. הצלחנו לא רע - אפילו בהתחשב בעובדה שאולי זו העוגה הראשונה שנאפתה חצי בגריל...:)

ואז שוב היה מעין רגע כזה. רגע רגיל שגרתי. שום דבר מיוחד בו לא בישר את מה שעתיד לבוא.

אתה היית ליד ארון הכלים. כהרגלך, ניסית להושיט את ידך הקטנה לעבר הצלחות בו ולראות מה תגובתי. אני הייתי בסלון ודיברתי עם אבא שלך בטלפון. הוא התקשר מהרכבת בדרך הביתה להגיד לנו שעוד מעט הוא מצטרף אלינו להתחיל את סוף השבוע שכולנו תמיד כה מצפים לו. אמרתי לך כרגיל: "תסגור בבקשה את הארון. כשנרצה להוציא כלים ממנו, נפתח אותו". והמשכתי לדבר עם אבא שלך. סגרת את הארון. הסתובבת אלי ו...

התחלת לצעוד לעברי!!! ככה סתם! צועד כמה צעדים, מאזן את עצמך, וצועד עוד כמה. וצוחק כל הזמן. מעין אושר עילאי כזה. אני לא יודעת כמה צעדים הלכת - הייתי מאולפת מאושר. אבל המרחק שעברת לא היה קטן, כך שאני מניחה שהיו לפחות שמונה. חבל שלא היה באפשרותי לצלם לך את הרגע הזה. אי אפשר לתאר את ההבעה שעל פניך - כאילו: "תראי מה אני יודע לעשות! ולזה התכוונתם בהליכה? אפשר לחשוב!". וצוחק! וצוחק! וצוחק!

ואני בוכה מאושר. אבא שלך נבהל קצת, אני חושבת. לקח לי כמה רגעים עד שהצלחתי להסביר לו מה קורה. וגם אז לא הפסקתי לבכות. ואתה לא הפסקת לצחוק. באיזשהו שלב נחתת על הידיים, ואת יתרת הדרך זחלת לעברי וחיבקת אותי. כזה מתוק! כאילו רצית להגיד: "תראו, איזה מתנה הכנתי לכם! סליחה שאבא לא כאן, אבל הוא בטלפון איתנו. ואני כבר לא יכולתי להתאפק!". ואבא שלך צחק בטלפון: "עם כזו תגובה שלך, הוא לא יחזור ללכת עכשיו במשך זמן רב!".

חה! כבר עשר דקות מאוחר יותר, כשמורן קפצה לבקר ותוך כדי שהיא נסחפת בהתרגשותינו, פתאום ביקשה ממך שעמדת ליד אחד הארונות: "בוא אלי", התחלת לצעוד לעברה. כאילו שזה דבר של מה בכך. כאילו אתה צועד וותיק כבר. כאילו זה מה שאתה תמיד עושה כשמבקשים ממך לבוא למישהו.

ואז לא הלכת במשך כמה שעות. עד שאבא שלך חזר הביתה. מהרגע הזה לא הפסקת לצעוד. התחלת באחת החנויות במרכז, בה צעדת לאורכה מספר פעמים, והמשכת בבית. צעדת בין שנינו, אני חושבת, לפחות עשרים פעמים. כבר מסטול מעייפות, בהליכה שיכורה, ואין ספור נפילות, תוך כדי צהלות מאמצים כבירים, צעדת וצעדת וצעדת. אפילו אחרי המקלחת, לפני שהלכת לישון, לא הפסקת לצעוד בחדר שלך. צועד שלנו!

ומאז זהו רגע נתון. ביומיים האחרונים אתה צועד פחות. אני די בטוחה שזה בגלל מצבך הבריאותי. בכל פעם שאתה מרגיש טוב יותר, אתה חוזר לצעוד. ואני מרגישה כאילו ילדתי אותך מחדש. נכון שעם כל שינוי, מרגישים שעלינו עוד מדרגה, התקדמנו עוד קצת, והדברים כבר לא יהיו כמו שהיו. אך משום מה דווקא מהרגע בו התחלת לצעוד, הכל באמת מרגיש אחרת. כמו בלידתך, לא יואמן כי היו תזמנים בהם לא צעדת. ואנחנו רק בתחילת הדרך...:)

תודה רבה, הבן האהוב שלנו, כי גם בפעם הראשונה הזו חיכית לרגע בו אבא שלך ואני נהיה יחד, כך שנוכל להיות שותפים להתרגשותך. תודה לך גם על כך כי חיכית לרגע הנכון לך להתנסות במשהו בפעם הראשונה. וכמו תמיד, כשעשית זאת, עשית כן בדרכך המיוחדת - כאילו מאז ומתמיד ידעת לעשות כן. בבטחון וברוגע. אנחנו אוהבים אותך!