נסעתי לבד לירושלים

ביום שישי האחרון טיפולי השיניים שלי שוב קראו לי לירושלים. הטיפול היה אמור להיות קצר - כחצי שעה לכל היותר. התייעצנו עם אבא שלך רבות, התלבטנו ובעצם עד יום שישי בבוקר לא ידענו מה לעשות. לא רצינו להעביר אותך נסיעה כזו הלוך חזור ביום אחד - לא בימים כהרגלם, אך במיוחד לא בשבוע שעבר עליך. מצד שני, נוכח העובדה שכמעט ולא אכלת כלום, ובקושי ישנת, לא היינו בטוחים גם בכך שאסע לבד. כמובן, שכל זה היה עוד לפני שחלית. בסוף, נסעתי לבד.

הנסיעה עברה בסדר. כמובן, שכמעט נגמר לי הדלק, וגם שכחתי מפתחות מהאוטו בחנות אומנות שבה עצרתי לרקע קט בדרך, אך בחישוב הכללי, יחסית למצב הצבירה שלי, הכל עבר חלק. ואז, בדרך חזרה, אבא שלך התקשר ואמר שאינך מצליח להרדם, וכי אתה בוכה. ואני... מזל שיש את כביש 6, והמהירות בו כמעט לא מוגבלת. איכשהו לא שמתי לב לכך שאבא שלך שלח כמעט מייד הודעה נוספת על כך שבסופו של דבר נרדמת, והרשתי לעצמי לטוס. רק רציתי להגיע הביתה.

אבל היה כייף גם קצת לנסוע לבדי. הרבה זמן למחשבות שעל הדרך. ירושלים תמיד מביאה לי זכרונות מהעבר. והפעם הרגשתי עוד יותר חזק עד כמה אני לא מתגעגעת ללבד של פעם. עד כמה שלמה לי הזוגיות שלי עם אבא שלך, ועד כמה משלים הביחד של שלושתנו יחד.

רגע מצחיק היה בדרך. התנגן ברגע שיר "ענבל". יש בו מילים שאומרות: "כי מאז שאנחנו לא שניים..". וכל כך התפלאתי שסופסוף יש שיר שמישהו שר על ההורות שלו, על כך שמשהו מדהים קורה לו מאז שהוא כבר לא רק חלק מהזוג, על כך שהוא שמח מאז שיש לו ילד!... עד שהגיע המשך השיר, אז הבנתי לתומי שהוא שר על כך שאהובתו עזבה אותו...:) כל כך צחקתי! מדהים הקטע הזה שרוב השירים הם בכלל על פרידות או על לב שבור, ואם כבר על אהבה - אז על חברים אוהבים, ולא על בעל ואשה, וחס ושלום, לא על הילדים. אבא שלך אומר: "לא הכל בעולם קשור בילדים:)". ואני חושבת לעצמי... הבאמת?...:)

התמונות האלה הן מלפני שבוע, אז ביקרנו את בושי בירושלים....