יום רביעי, 1 בדצמבר 2010

לבננו: על התאמת מונטסורי לחינוך ביתי

מאז שאחותך הצטרפה, איננו מצליחים לארגן לך שגרה קבועה לעבוד עם הפעילויות בפינת העבודה שלך.

האמת, השגרה היא הגדרה מאוד חמקמקה.

בחודשים האחרונים, עוד הרבה לפני הלידה, יצא לי להרהר הרבה אחרי המסר שהיינו רוצים להעביר לך. אני מרגישה כי יש הבדל גדול בין האג'נדה בכיתה מונטסוריאנית (montessori classroom) לבין זו בחינוך הביתי בהשראת מונטסורי (montessori homeschooling). כשלעצמו, קיים כבר הבדל אחד עצום בין השניים - בראשון הלימוד מתבסס על האינטראקציה בקהילה הבנויה כולה מילדים; באחרון הלימוד הוא חלק מהחיים, שלא להגיד הוא החיים עצמם. ההורה הוא דמות משמעותית בחינוך ביתי. הוא גם מחנך, גם חבר, גם הורה, וגם, ובעיקר, דמות המונעת על ידי קבלת החלטה הכרחית לגבי המשקל שכל כובע כזה יתפוש בו. במילה אחת, בעיני, החוכמה בחינוך ביתי מונטסורי הוא בהפיכת האינטראקציה בין המבוגר לילד לכמה שיותר שוויונית, בהעברת הדגש מהמבוגר לילד, ולעיתים, אך בהעלמת המבוגר. מצד אחד יהיה על המבוגר להצית את הניצוץ, אך לא להפוך אותו לשריפה; מאידך לשמש דוגמא בעשייה בעצמו, אך לא להפוך למודל לחיקוי, או לקרקע כל מעוף יצירתיות; וגם לדעת לעגל פינות כדי להעביר את המסר, גם אם הדרך על פניה נראית הפוכה לזו המוצעת.

בכתביה, מריה מונטסורי לא התייחסה לחינוך ביתי מונטסורי, אלא לנעשה בכיתה. וזה חשוב מאוד בעיני. יהיה קל להגיד, כפי שרבים טוענים, כי חינוך מונטסורי אינו יכול לפעול אלא כמקשה אחד על כל מרכיביו. יהיה קצת קשה יותר, אך לא בלתי אפשרי, להתאמץ להבין את הכוונה שמאחורי המילים, ולנסות להתאימה לחיים כפי שהם. אני בליבי מאמינה מאוד שכמה שקשה לא יראו הדברים, ולעיתים אף ירגישו כבלתי אפשריים, שום דבר אינו אבסולוטי. והדרך הרבה יותר חשובה מהמסגרת.

במהלך הזמן אני, וגם אנחנו, יותר ויותר מאמינים כי יום לימודים בשעות מוגדרות הוא לא המציאות שמתאימה לנו. הרבה משפחות בחינוך ביתי מונטסורי נוהגות כך, ובעצם מנסות לדמות את המתרחש בבית לנעשה בגן. מחזור בן שלוש שעות עבודה בגן, ולכן גם בבית. אך הבית הוא אינו גן. לבית לא מגיעים בשעה מסוימת, ועוזבים אותו לטובת מסגרת משחררת אחרת. אולי בגיל מסוים, בהסכמת הילד, זו השגרה שתתאים גם בבית. אך עבור ילד בן שלוש שנים, לפחות עבור ילדנו, זה פשוט לא מרגיש נכון כרגע. כמו שגם לא מרגיש לי לקבוע לך מתי אתה אמור ללמוד ממשהו מסוים, מעבר להזמנה תמימה לכך, כשההחלטה היא בידיך. יכול להיות שאנחנו מוותרים מראש על דברים מסוימים, אותם ניתן להשיג רק במחזור עבודה קבוע ורציף. מריה מונטסורי דיברה רבות על כך. אך אלה הם חיינו. הרי בסופו של דבר מדובר בלעקוב אחרי הילד. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות.

וכך אנחנו מוצאים את עצמנו, במיוחד מאז שנולדה אחותך, בשגרה שאיננה שגרה. לרוב אני יוצרת הזמנה ופשוט פותחת את הוילון. לעיתים אתה ישירות ניגש לפעילויות שלך. לעיתים כל מה שאתה עושה הוא בדיוק את ההיפך מהמתבקש. אני מניחה כי זה חלק מההסתגלות לשינויים שעברנו. לעיתים אתה ישירות סוגר את הוילון. לעיתים מבצע אך פעילות אחת. לעיתים אני מצרה על כל מה שאתה מפסיד מכך שאינך לומד בכיתת מונטסורי קלאסית. לעיתים אתה פשוט נכנס לעבודה. לכמה זמן שהמציאות תאפשר לך. לעיתים אני מודאגת, ואז מנסה להזכיר לעצמי את העיקר, או שאבא עושה זאת, כפי שהוא יודע לעשות כל כך טוב. ואם נראה לי לרגע שאינך לומד כך דבר, אתה מזכיר לי את ההיפך בדרכך המיוחדת כל כך. אם אתה רואה משהו חדש, ואני מציגה לך אותו, אינך ניגש אליו. יכולות להיות שאציג לך אפילו כמה פעמים, ולא תיגש. ואז, בפעם הראשונה שתעשה אותו, פשוט תעשה אותו כאילו תמיד ידעת איך. ולעיתים אתה מתעקש על לעשות משהו בדרך שלך. מסביר לי לאט לאט איך בדיוק אתה עושה זאת. עוד משהו שמאפיין את החינוך הביתי שלנו, שבו לא ברור כל כך לעיתים מי המורה ומיהו התלמיד. ואנחנו מברכים על כך, גם כי בחירה זו אינה בהכרח עושה את חיינו לקלים יותר.

יש מי שיגיד שאנחנו פונים יותר ויותר ל-unschooling. יש שיגידו שבין מה שקורה אצלנו לבין חינוך מונטסורי הפער הוא גדול. ואני אומרת שההגדרות מעולם לא שינו לי הרבה. מה שחשוב הוא התוכן. ועל התוכן אנחנו כל הזמן מנסים לקחת אחריות.

אני רק צריכה לזכור להזכיר לעצמי את זה...

2 comments:

eyal אמר/ה...

תמיד שאלה קשה, אהובתי, האם אנחנו מסתכלים על מה שעובד עבורנו ומתאימים אותו עבורם? האם הוא צריך שנארגן עבורו את השגרה, דבר שאנו כבר יודעים לעשות עבורינו?

זה תמיד מזכיר לי את התיסכול שחוותי בתור תלמיד- עכשיו חייבים ללמוד את זה! למרות שהתעניינתי בדברים אחרים לחלוטין. התוצאה הייתה שהתאמתי את עצמי בחוסר חשק שהוביל לאי הצלחה\ הבנה ועניין בחומר שלימדו.

אני חושב כי אותו "חופש בתוך גבולות" שמאפשר לצופו חופשיות בבחירת העיסוק בתוך מסגרת זמן: לדוגמא בבקר קמים ומתארגנים ואז יש חלון של 3 שעות שבו הוא בוחר את סוג הפעילות, הפעילות אינה נכפת עליו. לדעתי זה יוביל לסדר ואירגון פנימי מתוך מחויבות ועניין הרבה יותר מאשר ציות עיוור והליכה אחרי מה שנקבע עבורו מראש.

זה כבר מוכיח את עצמו ומראה לנו כי הוא יודע בדיוק היכן עובר הגבול ומצד שני לא גורם לנו ל"הגזים " בתפקיד המורה- אחרת נמצא עצמנו במרדף והתנגדויות אין סופיות (שלא נוכל לישמו ככל שצופוציטה תגדל). אחריו ואחרי מעשיו.

דבר נוסף, עניין ה"שיעמום". לדעתי כאשר בילד בוחר במה להעסיק את עצמו, מפתח תחומי עניין ומקבל את האפשרות לעסוק בהם מובילה למקום של עניין תמידי וריגוש פנימי גבוה בהרבה מאשר אנחנו היינו יוזמים עבורו וקובעים עבורו במה לעסוק. אם כך היה המצב - הוא היה נשאר בתלות שלנו להעסיק ולמצוא לו תעסוקות - כפי שאני שומע בהרבה מקומות. ההפך הוא הנכון והעובודות מדברות: הוא הילד העסוק ביותר שהכרתי והרבה פעמים תשובתו ל- "בוא לאכול" היא: רק רגע אבא, אני עסוק פה במשהו...

eyal אמר/ה...

צודק מאוד, אהובי. תודה רבה לך על שלקחת זמן להגיב. מחזק לדעת שאנחנו חושבים דברים דומים. רק תזכורת אחת - דרך חיינו זו אפשר להגיד רק מגדילה את האחריות שלנו. כי כדאי שלצ'ופו תהיה אפשרות לבחור בין הפעילויות את זו בדיוק העונה לקריאתו הפנימית באותו הרגע, צריך שהמבחר יהיה לפניו זמין לו...

Related Posts with Thumbnails