לבננו: כך אתה נרדם בלילות

אני יודעת שיש ילדים שנושא השינה בא להם בקלות יחסית. לא אצלנו. מאז ומתמיד הרגשתי כי נושא זה רגיש אצלך, ולכן גם הייתי מוכנה להיות שם בשבילך כמה שתצטרך. גם כשהשעות היו מאוד קשות. גם בלילות בהם נרדמת בסביבות 11:30 בלילה. גם בלילות בהם היה לוקח לך המון זמן להרדם. בעיני, כבר סיפרתי לך, לא ברור כל כך היכן אנחנו נמצאים באמת בעת שישנים, מה שבטוח הוא שאי שם בעולם קסום, ותחושת הבטן שלי חזקה מאוד, אם כי לא ממש מוסברת, כי המעבר לעולם השינה חייב להיות נינוח ושליו. זה מה שתמיד הנחה אותי. זה מה שהזכיר לי גם מה באמת חשוב בלילות בהם קצת התבלבלתי.

לא הנחנו לדברים "להתדרדר" מבלי שניסינו להשפיע עליך. מצד שני, היה לנו גבול ברור - לא בכוח ולא בייסורים. וזה לא פשוט. לא סתם כנראה יש לי 99 פוסטים תחת קטגורית "שינה". אך לעיתים קל יותר לקבל משהו מאשר לנסות להלחם בו (הלא תמיד?). ובהקשר לשינה, עם יד על הלב, אחרי כל הימים והלילות בלמעלה משלוש שנים אחרונות של שינתך, אני יכולה להעיד כי השעון הביולוגי שלך הוא פשוט כזה. אינך ממש אוהב לישון. אם לא מסייעים לך עם שנת צהרים, מבחינתך, לוותר עליה כבר מזמן. אם כי, אתה עדיין זקוק לה, כי בלעדיה, אתה גם הולך לישון בלילה באותה השעה, וגם שעות אחר הצהרים המאוחרות קשות לך, ורואים עד כמה אתה עייף. מעולם לא קרה שנרדמת מעייפות בכוחות עצמך, פשיטא, התעלפת, מלבד אולי פעם - פעמיים שזכורות לי: בפעם אחת נרדמת במשך ארוחת ערב, ונראה לי כי לא הרגשת טוב, עם מזלג ביד (אולי זה גם כתוב אי שם בדפי הבלוג), ובפעם שניה, במטוס.

בערך מסוף הקיץ, יותר נכון, מהרגע שבו התחלנו לספר סיפורים על יוני ועל נועה, הייתי מדי פעם אומרת כי יוני היה הולך לישון לבד. מבלי לשים על כך דגש כלשהו. וגם כשהייתי מאוד עייפה, מדי פעם הייתי מציעה לך ללכת לישון לבד. שוב, ניסיתי כמה שיותר בלי לחץ. ואז הגיעו כל התגובות החמות לגבי הרדמותך המאוחרת. שוב הרגשתי כי הדברים לא מתרחשים סתם. התגובות הגיעו בימים בהם ידענו שאיכשהו משהו חייב להשתנות. כולנו די סבלנו מהשעות המאוחרות ומהלחץ שהיינו נתונים בו בנושא זה. הקשבנו לכולם. דיברנו הרבה בינינו לבין עצמנו. שוב הודיתי למרחב זה על כל שותפיו על כי הבהיר לי דברים מסוימים ואישש אותי בדברים אחרים.

אחד השינויים שניסינו להנהיג הוא להגיד לך לנסות להרדם לבד. במשך כמה ערבים אמרתי לך אחרי שהנקתי אותך שאני אצא מהחדר, וכשתהיה מוכן, תנסה להרדם בעצמך. הנהנת בהסכמה. יצאתי. עברו כמה רגעים. ופתחת את הדלת. ממש רצית להרדם לבד. גם דיברת על כך. אבל כאילו לא ידעת איך. ניסינו משהו אחר. ניסינו להגיד לך לקרוא ספרים, כשרק מנורת לילה דולקת, ומדי פעם לנסות להרדם לבד. פעמים בודדות אכן קרה כך. אחת מהן הונצחה בתמונות אלה לפני כחודש וחצי. אך ביתר הפעמים שניסינו זאת, היית מגיב בהתחלה שאתה עוד לא עייף, שתקרא ספרים עד שתהיה מוכן ללכת לישון, ואז תלך לישון. היית אומר לי גם שאני יכולה ללכת לישון, אם אני עייפה. אך בסופו של דבר, אחרי כל הספרים שקראת, היית קורא לי שוב להרדם. ניסיתי כמה פעמים לעודד אותך להרדם לבד, אך לבסוף הייתי מצטרפת אליך. ו.. היית נרדם כמעט במקום. שוב הרגשתי שאתה באמת באמת רוצה להרדם לבד. ופשוט לא יודע איך. בשלב ההוא, כדי לא לאכזב אותך בניסיונותיך להרדם לבד, ולפני כן לקרוא ספרים עד שתרגיש שאתה מוכן לישון, הייתי אומרת לך שאני רוצה לנשק אותך לפני שאתה הולך לישון, ואני עייפה, לכן כדאי שנסכם על כמות הספרים שתקרא לפני שתנסה להרדם לבד. אך עדיין, לא הצלחת להרדם לבד. פעם התעוררת וסיפרת לי שנרדמת לבד. עוד משהו שהדגיש לי שכנראה זה באמת משהו שקשה לך, אם אתה אפילו חולם על כך שהצלחת להרדם לבד. ואז הגיעו גם ההסברים שלך שאתה מנסה להרדם לבד, אך אינך מצליח.

המצב היה פשוט מטורף. הכל היה מתנהל כשורה. ארוחת ערב באווירה שקטה. אורות המומים. אתה מפהק ונראה כאילו הולך לישון עוד רגע. ואז, לפני המקלחת היית ממש נכנס לאטרף. היית בורח וכאילו מצפה שנרוץ אחריך. מה שלא ניסינו - לא עזר. הייתה תקופה שדווקא ההתעלמות הייתה מסייעת. אבא היה מחכה באמבטיה והיית מגיע. הייתה תקופה שהסיפורים היו עוזרים. והייתה תקופה שהליווי העדין, שלא תמיד היה ממש עדין בפועל, היה מסייע. המחשבה הראשונה שעלתה לנו בראש הייתה להחליף את הסדר בין הארוחה לבין המקלחת. סירבת בתוקף. באמת היה מוזר אם היית מסכים, כי כך היו הדברים מאז שנולדת. ואז ניסינו לשנות משהו במקלחות שלכם. התחלת להכנס למקלחת עם אבא, ואז אני הייתי עוזרת לאחותך להתארגן, והיא הייתה מצטרפת אליכם. כנראה שזה קצת עזר. לאט לאט האטרף פינה מקום לתזכורות עדינות על ההתנהלות העתידה.

בשלב כלשהו אפילו ניסיתי להסביר לך איך נרדמים. כאילו אני יודעת איך עושים זאת. כאילו זה משהו שאמורים ללמוד מהסבר מילולי. מאוד לא הרגשתי בנוח עם זה. פשוט אבדתי עצות כנראה. ניסיתי להגיד לך לעצום עיניים. תשובתך: "לא נוח לי לעצום עיניים". ניסיתי להגיד לך לשכב מבלי לזוז. איזה בן אדם שפוי היה מבקש משהו כזה מבן שלוש...?

ואז, כמו בכל נסיון לשנות משהו שעוד לא התבשל להשתנות, הגענו לכמה רגעים קשים מאוד מבחינתי. רגעים של טעויות שבעת התרחשותן, ועוד יותר, בדיעבד, תחושת הבושה חזקה מאוד לגביהם. אך זו גם הסיבה לכך שאני חייבת לחלוק אותם איתך. אחרי כמה לילות בהם היה נראה כאילו אתה משתף פעולה עם הנסיונות להרדם לבד אחרי קריאת ספרים, הגיעו הלילות בהם התחלת לנסות לברוח מהחדר. ואז, בתגובה, ניסיתי להחזיק אותך פיסית בתוך החדר. כמה רגעים בודדים, אולי אפילו שניות, אך זה הפריע לי מאוד. וגם לא ממש עבד. אז ניסיתי להגיד לך שאני רואה שאתה עוד לא מוכן לישון, ושתקרא לי כשתהיה מוכן. ובינתיים תקרא ספר או תשכב. ואולי גם תנסה להרדם לבד. הייתי שוב מסבירה לך ששכבר מאוחר, וזה גם הזמן שלי לנוח, או אומרת שעכשיו זה הזמן של אבא ושלי. יוצאת מהחדר. ושוב ניסית לברוח. אז הייתי מחזיקה את הדלת סגורה. אם קראת לי, נכנסתי. הסברתי שוב. לפעמים 5-6 פעמים. ועדיין ניסית לברוח. ניסיתי כמה שיותר בעדינות להכניס אותך בחזרה לחדר. באיזשהו שלב באמת היית נרגע. קורא ספר. וכשהיית קורא לי, היית באמת עייף. ונרדם תוך כמה דקות. אך עדיין, נרדם איתי. כל זה לא הרגיש נכון. ובפועל, עבד אולי שבוע.

אולי סיכום קצר זה עלול להטעות, כאילו הדברים נמשכו זמן רב. בפועל, היה זה עניין של אולי שבועיים, גג שלושה. אך בסופו של דבר, הבנו דבר אחד. אתה לא יכול פשוט להרדם לבד. זו עובדה. יתרה מזאת, קשה לך להרדם גם כשאתה איתי. אני עדה למאבקים הכמעט יומיומיים שלך בשינה כבר שלוש שנים. אני רואה כמה זה קשה לך. לעיתים, כשהייתי מסתכלת עליך מסתובב באי נחת על המיטה, חשבתי שאם היו מחברים אותך לטורבינות עכשיו, היית מסוגל להפיק חשמל. שני רכיבים הכי חשובים בעיני לכניסה לשינה. שקט ומנוחה. ושניהם היו חסרים לך. היית בתנועה מתמדת שהייתה מכניסה אותך עוד יותר לחוסר מנוחה. עד שאיכשהו ברגע ממש היית נרגע. וישירות, או לאחר כמה דקות של שקט, לכל היותר, היית נרדם. ליבי יצא אליך.

ואז הגיע הרגע שבו ביקשת שאשאר. ביקשת זאת במפורש. ולא יכולתי לסרב.

שוב דיברנו עם אבא. ניסיתי להבין איך נכנסנו לתסבוכת זו. עד כמה באמת היה חשוב לנו שתרדם לבד ושתרדם מוקדם. ואיזה מחיר היינו מוכנים לשלם עבור זה. עד כמה באמת היה זה משהו שהיה הכרחי לנו או ששוב קצת הושפענו מהסביבה. והסתבר כי הייתה אי הבנה קלה ביני לבין אבא. משום מה לרגע התבלבלתי וחשבתי שהוא מוכן ללכת עד הסוף והלכריע את הרצון שלך בעניין זה. לא ברור איך חשבתי כך. ואני כל כך שמחה שדיברנו והבהרנו את העניין.

החלטנו כי לסייע לך להרדם לבד הוא לא הדבר הכי חשוב לנו כרגע. לא בניגוד לרצונך וליכולתך. חשוב לנו לכבד את כולנו. כן חשוב לנו להקדים את השעה שבה אתה הולך לישון, גם כי האמנו שזה חשוב גם לך, ואפשרי מבחינתך.

החלטנו להקדים קצת את לוחות הזמנים. לא הזזה קריטית אלא כזו שיהיה סיכוי סביר שכולנו נוכל לעמוד בה. הנהגנו להתחיל בהכנות לארוחת ערב בשעה שבע. כך שעד רבע לתשע לערך אתה כבר בחזרה בחדר שלך. קורא ספרים עם אבא. אני מרדימה את אחותך. בסביבות השעה 21:15-21:30 אתם קוראים לי. אבא יוצא מהחדר ואתה נשאר איתי להרדם. אתה נרדם בסביבות 21:30-22:00. ומבחינתנו, שעה נוספת של לבד בלילה מרגישה כהרבה מעבר לכך.

דבר נוסף שהתחלנו להקפיד עליו הוא כי תתעורר בסביבות 6:30, גג רבע לשבע בבוקר. ברוב הימים, זו גם היקיצה הטבעית שלך. אנחנו רק מסייעים לך להתעורר בימים שבהם אינך מתעורר בכוחות עצמך. בעיקר, זה מסייע לך מאוד בהרדמות בצהרים. אך על כך בפוסט נפרד. כאן אציין כי גם לגבי השעה בערב יש לכך השפעה.

עתה נשארה רק השאלה, איך תרדם. כאן חשוב לציין כי בשל העובדה שכבר המון זמן אינך לוקח מוצץ, הרגשתי מאוד חזק שהיה בכך הבדל בינך לבין רוב הילדים האחרים בגילך שהכרתי. כל אלה נרדמו עם מוצץ. או עם בקבוק. כמעט בכל הסיפורים ששמעתי, ילדים שלא אולצו להתרגל להרדם לבד (שיטות של כמה דקות למיניהן, ובאמת אינני שופטת כאן אף אחד), נרדמו כשהיה להם משהו להרגע איתו לקראת השינה. משהו למצוץ. גם אתה היית זקוק למשהו כזה. וכאן הייתה בעיה קלה. בניגוד לשנת הצהרים, בלילה, כבר חודשים רבים לא היית יונק הרבה. רק ממש ממש טיפה, שתי לגימות לכל היותר, וזה לא הכרחי בכלל. יותר הרגל. בהחלט לא משהו שירגיע אותך ויכנס לשינה. זו גם הסיבה שלרוב לא הייתי שוכבת איתך, כי במקום להרגיע, היית נכנס לתנועה עוד יותר גדולה מזה שהייתי שוכבת איתך. הייתי יושבת עם עיניים עצומות לידך.

לא זוכרת איך בדיוק קרה השינוי. נראה לי שפשוט היו כמה לילות שהתרסקתי על מיטתך לידך. הייתי כל כך עייפה שהייתי חייבת להניח את הראש. נרדמתי הרבה לפני שנרדמת אתה. ואז פשוט התחלת להשכב לידי. תמיד היית זקוק למגע איתי כדי להרדם. כתבתי לך לא פעם על כך. כבר די הרבה זמן נרדמת כשידך נוגעת בחלק החיצוני של כף ידי. כך הייתי מוצאת אותך כשהייתי מתעוררת, או, יותר נכון, כשאבא היה מצלי לגרד אותי ממיטתך. לעיתים, אחרי כמה נסיונות של ממש. שכוב לידי, ישן, כשידך על ידי.

ולילה אחד, פשוט הצעתי לך לתרגם את מה שקרה מעצמו בלילות אחרונים למציאות חדשה. וכך זה קורה עכשיו. אחרי שתי לגימות אולי של הנקה, אנחנו נשכבים יחד, על אותה כרית, כבקשתך, לעיתים אתה בזרועותי, אך לרוב, פשוט אחד ליד השניה, כף ידי השמאלית בין שתי כפות ידייך. ומתישהו בלילה אתה מוצא את דרכך למיטתנו. אני אומרת לך כמה אני אוהבת אותך. אתה מוסיף כי אתה אוהב אותי הכי הרבה בעולם השני, השלישי, הרביעי והחמישי. ואנחנו נרדמים יחד. רגעים קטנים של אושר.

השלווה חזרה לביתנו. והשינה שוב מלווה בשקט וברוגע.

ואני שוב מודה להקשבתנו לך. הייתי חייבת לאלץ את עצמי לזכור היום את מה שעברנו. וכל כך שמחה שהדברים פשוט מצאו מעצמם את פתרונם.

השאלה היחידה עכשיו היא איך גורמים לי להתעורר...