אתה כל הזמן גדל ומשתנה, ואנחנו משתדלים להתאים את עצמנו אליך...
בערך מאז שמלאו לך שלוש שנים, ובמקרה שלא במקרה נולדה לך גם אחות, החל לו התהליך שהגיע לשיאו לפני כחודשיים. מרחב העצמאות שלך הלך וגדל, ביחד עם הרחבת מרחב חופש הפעולה, ההחלטה ושיקול הדעת. וכל זה במקביל להגברת קצב החיקוי הלא מודע שלך, בתוספת חדשה - התחלת התערבות מודעת לגבי אימוץ ההתנהגות שבחיקוי. ואנחנו נאלצנו לעשות החלטות שישפיעו על ההורות שלנו גם בעוד שנים רבות - אם יורשה לי להיות בוטה לרגע אך לצורך הנסיון להסביר, היינו חייבים להחליט אם אנחנו בוחרים לשתף פעולה איתך או לרמוס את אישיותך בהכפפתה למה שנראה נוח לנו...
כמעט כל התנהגות שאתה נחשף אליה, אתה מאמץ אותה לזמן הסמוך לזה בו חווית אותה (absorbent mind). אין כאן בררנות כלשהי - כל התנהגות פשיטא. והרי זה אך תהליך טבעי. וכך גם קרה בעבר. הפעם אמנם מרגיש לי כי הקצב התגבר מאוד. שום דבר אינו פוסע לידך מבלי שתשים לב. כך גם עוצמת החיקוי שלך. והשינוי הכי גדול של העת האחרונה - אני ממש מרגישה איך תוך כדי ההתנסות אתה גם מבצע החלטה, בין אם מודעת או לא, אם התנהגות זו שייכת אליך או זרה לך. אתה לומד כל הזמן - אך לראשונה אינה לומד רק על הסביבה, אלא גם על עצמך.
עד כדי כך חזק ומשמעותי דחף החיקוי שלך, שאתה אף מחקה את אחותך. וכך, שלא בפלא, אתה פתאום בוכה כשאתה רעב או עייף, או דוחף ברגליך ואפילו מסביר במקביל, שכך דוחפים גם תינוקות, והחלק הכי קשה לעיתים עבורנו הוא כי בחודשים האחרונים הפסקת כמעט לגמרי לבצע בעצמך את כל פעילויות היומיומיות שמזמן, אבל מזמן, כבר עשית בעצמך - הפעם אתה עושה אותן רק איתנו יחד.
וכמו תמיד, מה שהכי חשוב ברגעים אלה, כמו אולי בכל הרגעים בכלל, הוא התגובה שלנו כלפיך וכלפי מה שאתה מתנסה בו באותה העת. אני בטוחה כי ההחלטה שלך לגבי אימוץ ההתנהגות לאחר ההתנסות בה תלויה מאוד במה שאנחנו משדרים לך. וכמו טווח ההתנהגויות כך גם טווח תגובותינו. לרוב, כמה שלא בא לנו באותו הרגע למשוך בשערותינו ולזעוק: "איפה בננו?" או "מי אתה שהשתלטת עליו? קישטה!", מה שעובד מעולה הוא לעצום עיניים על מה שעובר עליך, אך באותה המידה גם להתייחס ברצינות לכל מה שאתה משמיע ולכל בקשה מוזרה ככל שלא תהיה שתצא ממך. ברגעים אלה אני נזכרת לעיתים בלהקת ציפורים הנודדת לה לארצות חמות - גם אם ציפור כלשהי סטתה לרגע מהמסלול, מתעניינת במתרחש בזווית זו או אחרת, היא תמיד תוכל לשוב ולהצטרף ללהקת הציפורים הממשיכה לנדוד, ולעיתים עצם היות הלהקה בהמשך דרכה תסייע לה שלא למסור את נפשה ולהשאר במקום מרתק אך קר, מה שעלול להיות אף מסוכן בשבילה.
והרבה פעמים אנחנו נזקקים לבחון את יצירתיותנו בבחירת התגובה האיתנה אך המכבדת כלפיך. כך, למשל, מצא את דרכו אלינו הסלוגן: "אם אתה זקוק לעזרתנו, אנחנו יכולים לסייע לך עכשיו. מאוחר יותר יתכן ונהיה עסוקים". במקור, הצעה זו הגיעה בתגובה לנסיונות הנואשים שלנו לשכנע אותך להתלבש. זה הפך להיות די סיוט למען האמת. רצף אינסופי של הבטחותיך להתלבש, תזכורותינו לך על כך, דחיותיך לעולם בנימוק הגיוני למדי, שוב התזכורות, שוב דחיות, וכך עוד ועוד ועוד, עד שלבסוף מגיע הרגע בו אתה מכריז: "בואי נלך להתלבש. אני צריך עזרה!". וזה מעולה, רק שאנחנו כבר מחוץ לבית, בדרך החוצה, ואחותך ממש ממש ממש לא שמחה לשוב להכנס הביתה.
שמתי לב למצפן הפנימי שלי בכל הנוגע לפשר ההורות שלי - אם אני מתחילה להרגיש כמו שוטרת, סימן שמשהו בהתנהגות שלי כלפיכם חייב להשתנות. רמזור אדום. המשך תנועה אך בשינוי נתיב. השאלה רק מהו..?
אז שברתי קצת את הראש - מה לעשות? הרגשתי כי אין מדובר בתשובה פשוטה, אלא כי מתווים אנחנו כאן דרך חשובה. אני מאמינה בחיי שיתוף, בקבלת אחריות על מעשים, בהתחשבות בזולת, אך גם במתן הזדמנות שניה, שלישית, רביעית ועוד. ולכן שמעתי את עצמי יום אחד עונה לך: "צ'ופו, אני הצעתי לך כמה פעמים לפני כן לעזור לך, אך היית עסוק בדברים אחרים. צ'פוצ'יטה רוצה עכשיו מאוד לטייל. ובכל זאת, אני אשמח לעזור לך עכשיו. אך בפעם הבאה, בבקשה, אם תצטרך את עזרתי בלהתלבש, בבקשה תלך להתלבש כשאני אומרת לך שאני יכולה לעזור לך". "למה?", השאלה המפורסמת לא איחרה להגיע. "כי יכול להיות שמאוחר יותר אני אהיה עסוקה ולא אוכל לעזור לך. כפי שקרה עכשיו, כשהייתי כבר בחוץ עם אחותך. אם אתה רוצה להתלבש לבד, אתה יכול לעשות זאת מתי שמתאים לך. אך אם אתה זקוק לעזרתי, בבקשה תענה להצעתי בזמן שמתאים לי". ואללה! עלינו פה על שביל הזהב. כמובן, יש מורדות. כמובן, אתה שוכח זאת מדי פעם, וההתכווננות שלנו לאפשר לך הזדמנויות לימוד נוספות עומדת במבחן אמיתי. כל פעם מחדש אנחנו מזכירים לעצמנו כי לוקח שבועות להטמיע הרגל. אך בסך הכל, הפך הדבר למנהג. עד כדי כך, שאם אני מדי פעם אינני נענית לקריאותיך המאוחרות בהסבר כי אני עסוקה, וכי הצעתי לך את עזרתי לפני כן, אתה מקבל זאת בהבנה. אני מקווה מאוד כי מנהג זה יהיה שגור בביתנו בכל מיני סיטואציות אפשריות אחרות.
ואולי במאמר מוסגר אציין כאן במסגרת מתן דוגמא מסוימת זו, שאם אי פעם הדבר יגיע לכדי כך שתצטרך לצאת מהבית בפיג'מה, אין לי כל בעיה עם כך, כל עוד אינך ערום.
אתגר נוסף, שחי ובועט באותה עוצמה בדיוק, אם לא חזקה יותר מזו של לפני כחצי שנה אז כתבתי עליו לראשונה, הוא המנעות מוחלטת משימוש בכוח כלפיך. בכל מובן שהוא. ובמיוחד, כשאתה עושה פעילות בלתי רצויה מבחינתנו. רק השימוש בשפה הוא לגיטימי. וזה עדיין מאוד מאוד קשה ליישום. אך הכרחי עוד יותר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה