לעיתים זה חזק ממני...
האכזבה כלפי עצמי על כי אני מרגישה את כל מה שאני מרגישה...
הבושה שאני חשה עת משתקפת דמותי בעיניך העמוקות עד כי נוגעת בנפשך, ועל פניך הנסיון האמיתי להתחקות אחרי כוונותיי ואמירותיי הסתומות שנאמרו לפני כמה רגעים. מה שאינך יודע הוא כי לרוב הסיבה האמיתית להן טמונה ברעב שלי, בעייפות הפיזית ממשקל אחותך שהעבירה שעות רבות לפני כן בזרועותיי, בתשישות כללית. ובכלל לא במה שעשית או אמרת. בושה עמוקה כל כך. ואליה מצטרפת גם הבושה כלפי אביך, אחרי שהוצאתי עליו בפעם מי יודע כמה את כל מה שהצטבר בי בשעות שלפני שובו הביתה. לרוב הוא יודע כי הסיבה לכך היא בדאגתי התמידית למצוקת בתנו, בתסכול לנוכח חוסר האונים שלי לסייע לה במשהו, בעייפות שלי ולעיתים סתם בחוסר לקיחת אוויר צח לנשימותיי. יודע ומבין, אך זה אינו מקל על בושתי...
הגעגועים לכל הזמן שהעברנו יחד, לכל הרגעים הקטנים רק שלנו, לזמינות התמידית שלי כלפיך, לקצב האיטי שלנו, לזרימה הטבעית ולא מותנית. ולעיתים, לדברים אפילו יותר פשוטים מזה - ללכת לטייל רק שנינו, לשבת איתך בשירותים בעת עושה אתה את צרכיך, גם אם לוקח לך חצי שעה, לצפות בך ללא הפסקה, לרבוץ בספה, ויותר מכל, לחיבוקים ולליטופים אחרי התעוררותך. געגוע פיסי עד כדי דקירות בבטן של ממש לעיתים.
ההתייסרות כלפיך אהובתי המתוקה שלא תחשבי לרגע כי אינני שמחה לכך שהגעת, כי אינני מאושרת וגאה להיות אימך, כי אינני מסוגלת לנשום מעצם המחשבה שלא היית איתנו. ההתייסרות על כי אינך זוכה למספיק ממני, לעומת כל מה שהיה שם עבור אחיך. ההתיסרות מעצם האפשרות שלא אצליח להפטר מהנחה אחרונה זו שלי ובכך למעשה אלך בדרכה של אמי.
ייסורי מצפון על כל רגע פנוי שאני גונבת לעצמי. גם אם מדובר בעשר דקות ביממה. על כי לא עושה משהו מועיל יותר, על כי אינני עם אבי ילדיי באותו הרגע, על כי לא בקשר עם כל מי שהייתי רוצה להיות בקשר.
העייפות להיות אחראית כל הזמן. וכל הזמן. מי צריך לאכול מה ומתי. מתי צריך להחליף טיטול. להציע הנקה. מה להגיד ומתי. באיזה מילים לבחור. מתי להתערב. מתי להניח. האם לקחנו בגדים חמים לכולם. האם יש מספיק זמן לטייל. האם יש בגדי החלפה לכולם ומספיק אוכל למשך הטיול. מתי הולכים לישון. מתי אמורים לעזוב את המקום בו כולנו כל כך נהנים כדי לא לגלוש לשעות מאוחרות של ממש.
הקנאה באנשים מוכשרים. בכל מה שחלק מהם יכולים להציע לילדיהם. אני כל כך רחוקה מזה. במי שיצירתי הרבה יותר ממני. במי שלא לוקח לו מליון נסיונות ליצור משהו. במי שיכול לזרום. במי שלא חושב יותר מדי. במי שמסוגל בכלל שלא לחשוב. במי שעונים לו, במקום לשאול. במי שיש לו את מי לשאול. במי שלא כל כך רציני. במי שאינו חריג אלא חלק מסביבתו. במי שיש לו קהילה תומכת ואוהבת איתו. באבא שלכם - בכל החופש שיש לו, למרות שהוא בטוח כי אין לו בכלל. ולרגע אינני מקלה ראש בכל האחריות שעליו. בכל הזמן שיש לו עם בננו - למרות שהוא חושב שאין לו מספיק. בבטחון ובשלווה שלו - למרות שהוא אינו מרגיש בהם. בזמן שהוא משקיע בציור - למרות שכמעט ואין זמן שכזה, ולמרות שאינני יכולה שלא לאפשר לו זמן שכזה כי הרי אז הוא לא יהיה האיש שאני אוהבת אותו יותר מכל. ועדיין כמעט בכל פעם אני נופלת לאותה מלכודת. לראיה, שוב אני מסייגת את דברי.
הפחד. אינני מסוגלת כמעט לחיות רגע אחד מבלי לפחד ממשהו. ממשהו שעלול לקרות. מאלף ואחד תרחישים אפשריים.
כבר כחצי יממה יורד גשם כמעט ללא הפסקה. שוטף את כל שמסביבי. כנראה, גם את מה שבתוכי. הייתי צריכה להוציא את כל שהצטבר שם בעומקיי בתקווה שגם הוא ייסחף במי גשם הזורמים שם בחוץ. הדמעות מצטרפות לטיפות. התלבטתי אם לכתוב את כל מה ששוצף בי במחשבה שאולי לא תבינו אותי נכון עת תקראו שורות אלה. אני מרגישה חשופה. אך אם אני מצפה לרגע מכם להיות אמיתיים איתי, אינני יכולה שלא להיות אמיתית איתכם. תמיד. גם אם מה שיוצא אינו מחמיא לי כל כך.
גם אם אני קצת עצובה...
לעיתים זה חזק ממני...
ואולי... רק אולי... פעם אני אהיה חזקה יותר מזה...
נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים ושלושה שבועות...
יום שלישי, 8 במרץ 2011
לילדינו: נשטפת מבפנים
7 תגובות:
מירי יקירתי!
כל פעם מחדש את מפתיעה אותי ביכולת שלך לשתף עם עצמך, משפחתך, חברייך וקוראייך את כל העובר בתוכך. הכינות שלך היא משהו שאני לא רואה הרבה, לא בדפי בלוגים וגם לא באנשים סביבי.
עוברת עלייך תקופה לא קלה בכלל, כך מבינים מדברייך, אבל מנסיוני, זה עובר. הקושי הפיזי בטיפול בקטנטונת, בנוסף לכל הנדרש עם צ'ופו ועניינים שוטפים אחרים, הוא גדול מאוד. ככל שהיא תגדל, זה יהיה קל יותר. היא תישן יותר בלילה= את תהיי עייפה פחות. היא תישן שינות ארוכות יותר במשך היום= יותר זמן פרטי לעצמך או עם צ'ופו. היא תתחיל לזחול= פחות קושי פיזי להחזיק אותה כל הזמן. ועוד ועוד.... דברים יסתדרו, אך בטח קשה לחשוב על זה תוך כדי העייפות הגדולה שאת נמצאת בה.
רוצה רק לאמר לך, ברור שאת שופטת את עצמך לחומרה, הרי אנחנו השופטים הגדולים של עצמנו, אך תדעי לך, שעבורי את מודל לחיקוי. כשקשה לי עם בניי, ואני על צף לצעוק או להתעצבן, רבות הפעמים שדמותך נראית בפניי ואני חושבת על מה היית את עושה, ואיך את היית מגיבה, ובעיקר שאם את יכולה, אז גם אני חייבת לנסות ולהשתדל יותר.
את אמא מדהימה לילדייך, אשה תומכת ומדהימה לזוגך ואדם מוכשר ביותר בכל כך הרבה תחומים.
שולחת לך חיבוק גדול והלוואי והייתי לידך ויכולה קצת להיות עם החמודים שלך כדי שתוכלי קצת לישון או לקחת קצת זמן לעצמך (מבטיחה, אם תרצי, בביקור הבא...)
אילנה
את כל-כך אמיתית ואמיצה ויפה חברתי היקרה!!! אני מאוד מזדהה מהעיפות שבביקורת העצמית וכן, גם ברגעי הקנאה באחרים שנראה כאילו הכל זורם אצלם וקל יותר, ובעיקר ברצון לחשוב ולנתח הכל פחות. חייבת לומר שיש תקופות בהן אני מרגישה שאני משתפרת בתחום זה והמנטרה - "לעשות יותר, לחשוב פחות" עובדת.
אני רק מזכירה לך שאת נהדרת, יצירתית, סבלנית וותנת מעצמך מאתיים אחוז לילדייך, תפרגני לעצמך יותר, מגיע לך!!!!!
ותודה על התמונות היפות של האלונים החורפיים של טבעון, אני מתגעגעת אליהם ואלייך.
חיבוק גדול
אבישג
אני קוראת כל פרסום שלך אך לרוב לא מגיבה...כבר כתבתי לך כמה את משפיעה עליי, ואני שמחה על ההכרות (אם כי רק וירטואלית) שלנו.
אני בהריון שני, חודש שביעי, והכתיבה שלך נותנת לי כח ומכוונת אותי למה הולך להיות, לתקופה המטלטלת הזו שעומדת להגיע בקרוב. אני מתרגשת מהבא לבוא אבל בעיקר חוששת...אני מנסה להסביר לאנשים סביבי מה בדיוק מלחיץ אותי כ"כ (עד שלפעמים אני לא רוצה שרגע הלידה בכלל יגיע) אבל לא ממש מצליחה. אני מחכה לשינוי אבל מפחדת ממנו. והנה, בכתיבה הכנה שלך, ובבהירות המחשבה שלך (גם אם את חושבת שלא) הצלחת להבהיר לי בדיוק ממה אני מפחדת, עד כי בא לי להעתיק מילה במילה ולשלוח לכל האנשים שלא מבינים אותי .
את אמא מדהימה, מעוררת בי השראה והערצה...תודה לך על שחלקת איתי גם את הרגעים הפחות יפים אבל האמיתיים
המון המון המון תודה על העידוד ותמיכה, לכולכן. זה מדהים אותי כל פעם מחדש - איך במרחב ווירטואלי זה דווקא ברגע משבר אני מוצאת הכי הרבה תמיכה הן מחברות בשר ודם והן ממי שהתלווה אלי מסיבה זו או אחרת. כל מילה ומילה שלכן ריגשה אותי פשוט עד דמעות. אני מוקירה לכן מקרב הלב על כי מצאתן זמן להגיב ולעודד. בזכותכן או לא, אני מרגישה הרבה יות טוב. ושלא במפתיע, הכל נראה גם הרבה יותר בהיר. גם אם הרבה מהדברים שכתבתי לא מרפים ומלווים אותי כמעט תמיד. בכל זאת, מדהים, דווקא היום, אחרי לילה לבן המלווה כמעט כולו בבכי שאי אפשר היה פשוט לעצור אותו כל כך של הבת שלנו, אני מרגישה הרבה יותר חזקה. ושלא במקרה, כולם כאן נראים מחויכים קצת יותר...
שוב, המון תודה!!!
ממש הרגשתי בכן נמצאות כאן איתי.
רפי יקירתי,
אני מאוד אוהבת את הפוסטים שבהם את "שופכת את הלב"... אני חושבת שכל אמא, ובמיוחד אחת כמוך, שחושבת ללא הרף על מה עוד אפשר לעשות למען משפחתך, ומקפידה על כל פרט ופרט, מרגישה לעיתים קרובות תסכול מכך שאינה יכולה לחלק את עצמה למספר אנשים ולהשקיע ולתת יותר ויותר. המחשבה על מה אנחנו יכולות לשפר היא חלק בלתי נפרד מאיתנו, ובמקרה שלך אני רואה איך כל הזמן את גדלה ולומדת ומתפתחת.
אני חושבת שלפי בחירתך, את חווה את האימהות ברובדים העמוקים ביותר שלה, ומה לעשות, זו ממש לא חוויה קלה ופשוטה, אבל היא אמיתית והיא זו שמוציאה מאיתנו את הטוב ביותר שלנו.
רגעי הקושי האלה הם הרגעים העיקריים שבהם אנחנו לומדים על עצמינו, עד לאן הכוחות שלנו מסוגלים להגיע, מה אנחנו רוצים להשיג ואיך. אני חושבת שבמקרה שלך הכוחות הם אדירים, ותכנון והמחשבה התמידיים שלך אמנם מעייפים בוודאי אבל מניבים תוצאות שאת יכולה לראות כבר היום ולשאוב מהם סיפוק עצום.
אני גאה בך שאת הולכת עם הלב, שאת חושבת על כל צעד (דבר נדיר וממש לא מובן מאליו) את יצירתית ומוכשרת, אני לומדת ממך המון המון, את אמא מדהימה ואישה נפלאה, ו... כן, בסך הכל בן אדם :)
אוהבת,
קרן
אין לי משהו של ממש להוסיף, רק שולחת אנרגיות חיוביות ומודה לך על הכנות והצוהר לנפשך.
וגם: כמעט נחנקתי כשתיארת את עצמך כלא יצירתית.
הוסף רשומת תגובה