יום ראשון, 13 ביוני 2010

פינת לימוד: הבנת שלושת רמות הציות עבור בני שלוש

המאמר "Understanding the Three Levels of Obedience for a Three-Year-Old" הוא מאת Maren Schmidt בעלת תור בKids Talk:

לעיתים, כשאני עובדת על מחשב, אני מרגישה כמו ילדה בת שלוש. לפחות, אני חושבת שאני מרגישה כמו ילדה בת שלוש. אני מנסה לעשות פעולה מסוימת שלא ביצעתי אותה כבר זמן מה, ואני בוהה במסך המחשב, תוהה איך הצלחתי לבצעה בפעם הקודמת. כשאני לגמרי אלך לאיבוד, אתקשר לאחת מבנותיי ואשאל: "איך אני..?". למזלי, הן תמיד צוחקות ואומרות: "או אמא".

מה לכך ולבני שלוש? בן שלוש חווה חוויות חדשות, לומד מיומנויות חדשות ועובד על רכישתן (self mastery), בדיוק כפי שאני עושה עם המחשב. בימים מסוימים הם יצליחו לעשות משהו בכוחות עצמם, ובימים אחרים הם זקוקים לסיוע. זאת כיוון שהלמידה מתרחשת בשלושת השלבים הבאים:

בשלב הראשון, אנחנו יכולים לבצע פעילות תוך כדי קבלת הסיוע.

בשלב השני, אנחנו יכולים לבצע פעילות, כשאנחנו מתבקשים לעשות כן.

בשלב השלישי, אנחנו יכולים לבצע את הפעילות באופן עצמאי ולגמרי מודעים למתי הפעילות האמורה צריכה להתבצע.

בדוגמא של מיומנויות המחשב שלי, הנסיון ללמוד איך מדגישים מילה מסוימת, היה בהחלט אתגר. בהתחלה, הייתי זקוקה כי יראו לי את הצעדים הנדרשים. השלב הראשון. אז הייתי יכולה להדגיש, כשמישהו הזכיר לי את הצעדים. השלב השני. אני גאה לבשר כי עתה אני יכולה להדגיש ללא כל סיוע וללא כל תזכורות. השלב השלישי, או העצמאות.

במהלך לימוד המיומנויות החדשות, אנחנו מדלגים הלוך וחזור בין השלבים הראשון והשני. מה שמוליך אותנו לעצמאות הוא חזרה על הפעילות בליווי הדרכה נוספת. עצמאות זו היא זו שמאפשרת לנו לציית לציווי או לבקשה.

לציית. אנחנו נוטים להאמין כי פירושו "לבצע את הפקודה ללא הרהור אחריה". המילה "ציות" מקורה ב"oboediere", משמע "להקשיב" או "לשמוע". כדי לציית, אנחנו קודם מקשיבים, ורק אז מחליטים אם לעקוב אחרי הפקודה. אם הפקודה מגיעה ממישהו שאנחנו סומכים עליו, בדרך כלל אנחנו נבחר לבצע את הפקודה, זאת כמובן, אם אנחנו יודעים איך לבצע אותה בפועל, ואין לנו כל מידע סותר אחר. אנחנו יכולים גם לבצע את הפקודה מתוך הפחד. למתבונן מזדמן יכול להראות כאילו בשני המקרים בוצעה הפקודה ללא הרהור אחריה.

בין המשתתפים בפעילות, נותן הפקודה/מבצע הפקודה, מורה/תלמיד או הורה/ילד, דינמיקות של פחד ושל אמון יכולות ליצור מערכות יחסים. לבניית מערכת היחסים המבוססת על האמון, נדרש להבין את המיומנויות הנדרשות להשלמת הפקודה.

אצל מרבית בני השלוש קיים הרצון העז לרצות את המבוגרים בחייהם, והם ירצו לעשות את מה שנבקש מהם. מה שחסר להם הוא הנסיון והמיומנות. אפשר להסתכל על יכולתם לציית או על רמת הציות באופן הבא:

רמה ראשונה: קיים רצון / ללא נסיון/ ללא מיומנות

רמה שניה: קיים רצון / קיים נסיון/ ללא מיומנות

רמת שלישית: קיים רצון/ קיים נסיון/ קיימת מיומנות

במערכת יחסים הבנויה על אמון, הילד משתוקק ללמוד פעילויות חדשות. קשה לזכור את כל השלבים בפעילות, וצריך להראותם לילדים פעמים רבות. בגלל שהם נלהבים ללמוד, ילדים תמיד מתבוננים באחרים - סיבה מספקת לשמש להם דוגמא טובה.

כדי לרכוש מיומנות מסוימת (to master a skill), הילד זקוק לחזור על הפעילות ככל הנראה במשך מאות פעמים. הילדים זקוקים לאפשרות לבצע את הפעילויות ללא כל הפרעה, כשהם חופשיים לטעות מבלי שיתקנו אותם במהלך הפעילות. חריג לכך הוא כשנשקפת סכנה מיידית לילד או לרכוש. ההתבוננות ב"טעויות"הילד מאפשרת לנו לקבל מושג מסוים לגבי מה שהוא זקוק שנלמדו שוב. בנוסף, אם נפריע לו או לא נאפשר לו לסיים את פעילותו, נוכל לגרום לו להיות מתוסכל, מה שיכול לבוא לידי ביטוי כהתפרצות זעם.

אז אנחנו מלמדים ומלמדים שוב, בזמן שהילד מדלג בין השלבים הראשון והשני, וביום יפה אחד, הילד עובר לשלב הציות השלישי.

בוא ניקח כדוגמא את הצעת המיטה. בשלב הראשון, מראים לילד איך להציע מיטה. הילד מראה נכונות בכך כי מנסה להציע את המיטה למחרת בבוקר. כיסוי המיטה נתלה נמוך מדי באחד הצדדים, וישנם קיפולים. כידידותי לטעות, המבוגר פשוט מציין: "הצעת את המיטה בעצמך". למחרת, הילד שוכח להציע את המיטה. המבוגר מדגים שוב, מבלי לציין דבר, מסתכל משני צידי כיסוי המיטה לוודא כי הם שווים. יום למחרת, הילד מציע את המיטה. ביום הרביעי, הילד שוכח להציע את המיטה. המבוגר מזכיר לילד, והילד בשמחה הולך להציע את המיטה.

אם הילד מתנגד, המבוגר פשוט מחייך ומוסיף: "בוא נעשה את זה ביחד", כשהוא מודע לכך שיתכן והילד שכח איך לעשות את זה. כעבור כמה ימים, הילד מסוגל להציע את המיטה אחרי תזכורת מילולית קצרה בלבד. בנקודה מסוימת, שבועות, חודשים או שנים מאוחר יותר, הילד ישיג את השלב השלישי, ויציע את המיטה ללא דופי וללא כל תזכורת (הורי המתבגרים מורשים לגלגל את עיניהם, אם הם עדיין מחכים לשלב הציות השלישי הזה).

כולנו לומדים מהר יותר ויותר טוב במערכת יחסים המבוססת על אמון. האמון מתפתח מתוך הצעת סיוע באופן ברור, תמציתי ונעים. המבוגר לא מבקש מהילד לעשות משהו שקשה לו מדי או מקניט את הילד שלא מסוגל לעשות כן. המבוגר זוכר כי נדרשות הדגמות רבות להגיע לשלב הציות השני, ונדרש תרגול רב כדי להשיג את השלב השלישי.

המבוגר חייב להתבונן ברמות רצון הילד, ברמת מיומנותו ובנסיון הילד, לפני שהוא מבקש ממנו לבצע דבר מה. אנחנו יכולים להציע לילד את עזרתנו, כל עוד שאנחנו זוכרים כי "כל סיוע מיותר הוא בגדר סיוע מעכב".

עבור הילד בגילאים 3-6, רמות אלה של מיומנות, של נסיון ושל ציות משתנות על בסיס יומי. כמבוגרים, אנחנו צריכים לשמור על "יחס ידידותי לטעות", ככל שנסיון הילד וזכרונו מניעים אותו קדימה לעבר רמת הציות השלישית, ציות שנבנה על בסיס מערכת היחסים של אמון ושל כבוד הדדי.

חשוב להבין כי התזכורות לעיתים יכולות להיות מיותרות, ואף להניע את הילד מלבצע את הפעילות. מה שאמור להנחות אותנו הוא אי יצירת אשם בילד. אצלך, למשל, בזמן האחרון צולע מאוד הקטע של החזרת הדברים למקומם, או סידור אחריך, ואתה גם לעיתים זורק דברים אחרי שהשתמשת בהם. זה לא שאתה לא יודע איך עושים את זה נכון, אלא מכל מיני סיבות אחרות לא מוכן לעשות זאת כרגע. לבטח לא יעזור להגיד לך: "תחזיר בבקשה את ה... למקום". התגובה האופטימלית מבחינתנו היא פשוט לשתוק ולבצע את הפעילות בעצמנו. הרבה פעמים אתה מצטרף מעצם זה שאנחנו עושים כן. אפשר בעדינות להזכיר לך: "שכחת ...", או להזמין אותך לעשות את הדבר ביחד: "בוא ... ביחד". אך גם אם אתה מסרב, כדאי שנעשה כן במקומך, מבלי להעיר דבר מלבד אולי בעדינות, מבלי לשנות נימה: "אולי בפעם הבאה תחזיר את ה... למקום, אחרי שתסיים לעבוד איתו". ממש ממש חשוב לא לגרום לך להרגיש לא בנוח, נבוך או אשם. מאוד מאוד קשה לעשות כן בפועל. אך אנחנו משתדלים.

3 תגובות:

eyal אמר/ה...

תודה רבה! מאוד מעשיר ושם דברים במקום

shumim אמר/ה...

לפי מה שכתוב בקטע, היא מציעה להזכיר לבצע את הפעולה, כאשר הילד שוכח להציע את מטתו בבוקר. לא כל כך מבינה למה זה בעייתי להזכיר לילד לבצע משהו שאמור לבצע כמו למשל להחזיר משהו למקום?

רציתי כבר מזמן לכתוב לך כמה אני נהנית מכך שחזרת לכתוב באופן קבוע. ההשראה שאני מקבלת מהדברים שאת כותבת עושה לי מאוד טוב.

תודה! (:

My Child's Diary אמר/ה...

אני מקווה שאני מבינה את השאלה שלך.
חשוב לי לציין שאני עונה רק מההבנה האישית שלי, ויותר נכון, ממה שאני מאמינה שאמור להיות.
לפי מה שהבנתי אני מהמאמר, הבעיה איננה לא להזכיר, המחברת לא אומרת שלא מזכירים. היא כן מציינת שכשאת מזכירה לעשות משהו, זה חייב להגיע מתוך ההבנה שהילד כבר מנוסה קצת בפעולה עצמה, וידע לבצע אותה מתוך התזכורת שלך. לכן, למשל, להזכיר ביום ראשון או שני אחרי שהוצגה הפעילות, מיותר, כי הוא עוד לא התנסה מספיק כדי לבצעה בעצמו. דבר שני, הילדים בשלבים אלה לומדים הרבה יותר מהעשייה ולא מהמילים. דבר שלישי, כעקרון, לא מתקנים, ובתזכורת עלולה להיות נימה של נזיפה, ולכן גם כשיש בסיס לכך שאת מאמינה שנדרשת תזכורת, עדיף כי תהיה עדינה. כעקרון, הכוונה היא, שאם הילד רואה שכך נוהגים (גם את למשל מחזירה את הכל מקומו, וגם בעלך), כלומר הוא חווה את הפעילות כחלק מהחיים, אז אחרי שקיים בו רצון, וגם נסיון בביצוע, תבוא גם המיומנות לעשות כן. חשוב להדגיש בעיני דווקא את אלמנט ה"רצון". יש המון מה להגיד על כך, אבל אסתפק במשהו קטן - כשאמרת "אמור לבצע", למה התכוונת? האמונה שלי (ואני לא הייתי רוצה להגביל אותה בהגדרות כאלה או אחרות תחת תיאוריות כאלה ואחרות) היא כי ילד אינו אמור לבצע שום דבר. אלא אם מדובר במשהו בטיחותי באמת, או בחלק מהמסוכמות החברתיות של החברה שהוא חלק ממנה, והוא מסכים לקחת אותן על עצמו. כלומר, במשפחה שלך, אם ה"כלל" הוא שמחזירים הכל למקומו, אז אפשר להגיד שהוא "אמור" לעשות את זה, אם מלכתחילה הוא קיבל את הכלל הזה לעצמו, ובכך הסכים לבצעו. וגם אז אפשר להתווכח על נחיצות ה"אמור". ושני הילדים שלך עדיין לא בשלים בעיני ליצירת כללים כאלה. אולי עידן קצת. ואז אפשר נגיד לקיים איתו שיחה, להסביר מדוע חשוב להחזיר דברים למקום, בשפה שהוא יבין אותה, ומה ההשלכות של כך שלא מחזירים, ואז לנסות להזכיר לו בעדינות, כשהוא שוכח. שוב, חשוב בעיני כי בסופו של דבר האחריות תשאר עליו - כלומר, אם הוא לא יחזיר, חשוב גם לתת לו להתנסות בכך שלא ימצא את זה כשיצטרך, למשל. ושוב, השאלה למי זה חשוב - לך או לו? אם לך, אז פשוט תקפידי להחזיר את גם את הדברים שלו, תוך כדי אולי נסיון עדין להציע לו לסדר ביחד איתך. את יכולה גם למשל להעיר שאת לא יכולה לעשות משהו אחר כרגע, שהוא מעוניין בו, למשל, אם עוד לא סיימת לסדר. כלומר, שילמד בפועל את ההשלכות של כך שאת עסוקה בלסדר ולא בדברים אחרים. ושוב, יותר חשוב מכל, בעיני, שיראה אותך מסדרת אחריך דברים שלך, או של הבית. אפילו הייתי מציינת לו את העובדות האלה תוך כדי הסידור כדרך אגב. אני חושבת ומאמינה שאולי בכך לא משיגים את המטרה הקצרת טווח של בית נקי, אך בסופו של דבר מלמדים אותם איך לקבל על עצמם אחריויות בחברה ולעמוד בהן או בהשלכות של אי העמידה. הרבה יותר חשוב, בעיני.
אני מקווה שקצת עזרתי. אני בעצמי עוד ממש חוקרת את הנושא, ויש לי הרבה עוד מה ללמוד. אם תרצי, אוכל להמליץ לך על שני ספרים, שזמן רב אני מתכוונת לקרוא אותם, ובבוא היום פשוט אעשה כן.
אני אישית הרבה יותר מתחברת לרוח דברים זה. אולי מתוך חוויה אישית של מה יכול לגרום לי לציית למשהו. ולא פחות חשוב, למה אני לא בהכרח חייבת לציין, פשוט להעיז להפר ולחפש משהו שמתאים לי יותר. אולי הדבר האחרון אפילו יותר חשוב לי בלהעביר לילדים שלי.
ותודה רבה על המילים המעודדות. אני מאוד מאוד מאוד שמחה שאת מתחברת למה שאני כותבת. את מהווה השראה בשבילי. והלוואי והייתי מספיקה לכתוב יותר. אני מרגישה שאני נוגעת רק בקצה הקרחון.
וגם, קצת סבלנות בבקשה... ואני אענה גם על המייל.
תודה לך על התגובות שלך ועל השאלות - את עוזרת לי ללמוד...:)

Related Posts with Thumbnails