תודה מאמה!

ביקשת כי אביא לך כוס מיץ.

הגשתי לך אותה: "בבקשה מתוקי".

חייכת ואמרת: "תודה מאמה".

ליבי נמס.

מעולם לא ביקשנו ממך להגיד למישהו "תודה", "בבקשה", "להתראות", "בתיאבון", "לילה טוב", "שלום" (איך שאני אוהבת את השלום שלך ברגע שאתה פותח את דלת הכניסה לבית...:). מעולם לא ניסינו ללמד אותך להיות מנומס. פשוט התנהגנו כך לידך. ושוב, גב' מריה מונטסורי כל כך צדקה - ספגת לתוכך את כל האלמנטים הגלויים והנסתרים של הסיטואציה. אנחנו חיינו אותה, ולכן גם אתה התחלת לחיות אותה. והרי יש דרך אחרת ללמד?

נ.ב. במרחק של חמישה חודשים, אני חייבת להוסיף כי אני לא מכירה הרבה ילדים מנומסים כמוך. ואני אובייקטיבית. כל מי שמכיר אותך מעיד על כך. רק עכשיו חזרנו ממגרש המשחקים, בו שיחקת עם שני ילדים בני חמש-שש. רגע אחרי שהתארגנו ללכת הביתה, ביקשת ממני: "רגע". חזרת לילדים ואמרת להם: "ביי. אנחנו הולכים הביתה. ביי". מבלי כל תזכורת או הערה מצידי. תכופות הבקשות שלך: "אבא אתה יכול בבקשה למזוג לי מיץ?"; "אמא אתה יכולה בבקשה לעזור לי?". לא תמיד, כמובן. אבל מי כן מדבר כך תמיד, בינינו? עובדה היא שמעולם לא שאלתי אותך: "מה אומרים עכשיו?", ולא הסברנו לך מה אומרים מתי. פשוט חיינו את זה, ובאופן טבעי ביותר גם אתה חי את זה.