מתרכזת בעכשיו

ילדתנו המקסימה...

הזמן עובר לו. הגעתך מתקרבת. המחשבות גועשות. כך גם ההרהורים. מה יהיה. איך יהיה. איך נהיה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבודדת לאחרונה. מחפשת כל רגע פנוי לאינטימיות המשפחתית שלנו. מנסה פשוט לנשום את עצמנו. לתוכנו. תוך כדי התנועות העדינות שלך בתוכי. מחפשת את הפשוט. את המרגיע. את השליו. את המוכר.

ההריון עם אחיך זכור לי בעיקר כתקופת המתנה אחת ארוכה. מי שהכיר אותי אז, מזכיר לי זאת בחיוך. שבערך מאמצע ההריון לא הפסקתי לחזור על המנטרה: "או קיי, הבנו את הרעיון - אפשר כבר ללדת". אז הרגשתי כמו בתחנת רכבת בציפייה מיאשת לרכבת שאינה ממהרת להגיע. הפעם ההרגשה שונה. אני מתרגשת ומחכה בכליון עיניים לפגוש אותך, אך גם מתרפה על כל מה שיקר לי עתה. את מלמדת אותי להתרכז יותר ויותר בהווה. ברגע זה, בעת שהוא חולף, לפני שהרגע הבא יחליף אותו, ויצמיד אותו לנצח לעבר. למרות התכנונים המרובים, אני מוצאת את עצמי לרוב יושבת ולא עושה דבר. פשוט מקשיבה. מתבוננת. מפנימה. מרחפת. אינני ממהרת. מנסה להתרכז בעכשיו. בדברים קטנים. נותנת למה שעולה בי לחלוף. לעבור אותי. לא בהכרח דרכי.

בשונה מהריון עם אחיך, אז הייתי בעיקר מרוכזת במה שיתרחש בכמה רגעים אחרי הלידה, ולא כל כך היה אכפת לי מה יקרה במהלכה, הפעם, אני עוסקת הרבה יותר בלידה. משום מה, הפעם יש לי את הבטחון בכך שאחרי הלידה, הכל יהיה בסדר. יהיה קשה. יהיה אולי מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. רגעי משבר לבטח ידפקו על חלונותינו. אך מבט קצר באחיך מזכיר לי כי בסופו של דבר, הכל יסתדר. הכל ימצא את מקומו. כולנו נמצא את עצמנו. הלידה היא זו שמדאיגה אותי. גם אם אני מצליחה לרגע להרגיע את עצמי כי הכוחות ימצאו אותי וכי את תסייע לי באותה המידה שאני אסייע לך, ואבא יתמוך בשתינו, הדאגה לאחיך נותנת את סימניה. איך יתמודד את העדרנו בעת הלידה? כל מה שאני מייחלת לו כרגע, הוא כי הלידה תהיה מספיק קלה כדי שנוכל להתייחד כולנו זמן קצר אחריה. מנסה להיות חזקה. במובן זה אני חייבת להיות חזקה...

שואלים אותי, איך אני מרגישה? על מה שאני בדרך כלל עונה: "בהריון". אני מרגישה יחסית טוב. כאבי גב התחתון והאגן (טפו טפו טפו) מטרידים אותי הרבה פחות כעת מהתכיפות בה פקדו אותי בהריון עם אחיך. העייפות מרובה. הצרבות מגיעות בערב, אך גם הן ממשיות פחות. הערבים בכלל הרבה יותר קשים לי. בימים, בהם אבא צריך לעבוד עד מאוחר, אני מרגישה בסדר עד שהוא מצטרף אלינו. אז בבת אחת אני מתפרקת. אז גם אני מבינה כמה קשה היה לי, אך לא הרשיתי לעצמי להודות בכך. בנקודה זו דווקא אני מוצאת הקלה גדולה - להיות בהריון עם ילד בן פחות משלוש שנים בבית. הקצב אינו מאפשר להתרכז במועקה, בכאב, בעייפות. וגם כשקשה, חיוך קטן של אחיך מעביר את הענן. נכון כי לעיתים הסבלנות פוקעת, והוא עד לכך, אך אז אני נזכרת כי לראות אותי ברגעים אלה לא פחות חשוב בשבילו מאשר לראות אותי מחייכת.

אנחנו בשבוע ה-34 להריון איתך (התמונות מיום רביעי האחרון)...