יום שבת, 1 במאי 2010

פינת לימוד: על משמעת פנימית, על ציות ועל מה ביניהם


כבר אמרתי עד כמה אני אוהבת את הדיונים המתעוררים בתגובות לבלוג זה???

לפני שאני נכנסת לדיון מרתק חדש שהתעורר, כבר די הרבה זמן רציתי לספר, כי בנוסף להרשמה לקריאה בבלוג, ניתן מעתה גם להרשם לתגובות. אפשר לעשות כן בלחיצה על Subscribe to comments, המופיע בתחתית כל עמוד, באופן דומה להרשמה לבלוג (Subscribe to My Child's Diary, כפי שכבר הסברתי בעבר). כך, ברגע שתופיע תגובה חדשה בבלוג, או תשובתי עליה, תוכלו לדעת על קיומן. בנוסף, בתור שמאלי בצידי כל דף בבלוג, תמיד אפשר לצפות בתגובות האחרונות שפורסמו, ללא ההרשמה לקבלתן.

ועתה, לנושא החשוב מאוד לפנינו.

בתגובות לפוסט "רץ... לכביש" נשאלתי מספר שאלות חשובות. על רובן עניתי בתגובות לפוסט עצמו. אך את תשובתי לשאלתה של אבישג החלטתי לפרסם בפוסט נפרד.

לגבי מה שסיפרת עם המדרגות בסוף שאת אומרת כי את עולה הביתה, אני מבינה מאוד את כוונתך ליצור אוירה רגועה, אבל חשבתי כי לפעמים ה"איום" שלנו בהליכה נתפס כנטישה והם משתפים פעולה מתוך פחד ולא מתוך הבנה. לכן אני משתדלת מאוד לא לעשות את זה עם עלמיתה למרות שלפעמים זה נראה כמו הדבר היחידי שיעבוד. אני בטוחה שאת עושה את זה בטון הכי רגוע ואוהב שאפשר אבל זה כן יכול ליצור מסר של עזיבה שלך ברגע קשה.

נגעת בנקודה רגישה מאוד. למעשה, כל "סנקציה" משמעתית (אני לא בטוחה אם מונח זה הוא הנכון לתיאור של מה שאני מתכוונת אליו) אפשר לפרש כאיום, והציות לה ככזה שבא מתוך פחד ולא מתוך ההבנה. גם לי לקח זמן לעשות את ההבחנה הזו, וגם עכשיו אני כל פעם בוחנת אותה מחדש.

מבחינתי זה עניין של גישה. אני חושבת שהנחת יסוד שלי היא תמיד כי המשמעות האמיתית בסופו של יום היא זו שמגיעה מבפנים, רק אם היא תגיע מפבנים, היא תוביל לציות אמיתי לסמכות חיצונית. אני מדברת הרבה על כך על דפי בלוג זה, ועדיין מרגישה כי לא תמיד מצליחה להסביר במלוא היקפו.

"...האם החופש משמעו נתינת רשות ככל העולה על רוחו [של הילד] או האם חופש הבחירה נושא בחובו אחריות מסוימת?...

... מונטסורי בעצמה האמינה כי משמעת "אינה... עובדה אלא הדרך". משמעת אמיתית מגיעה הרבה יותר מפנים מאשר מבחוץ, והיא תוצאה של צמיחה התפתחותית פנימית יציבה. בדיוק כפי שילדים קטנים מאוד חייבים ללמוד לעמוד לפני שהם מסוגלים ללכת, הם חייבים לפתח סדר פנימי באמצעות עבודה [בפעילויות מונטסורי], לפני שהם מסוגלים לבחור ולבצע את פעולותיהם. באופן מפתיע, מריה מונטסורי מצאה כי היה זה דרך החירות הפנימית בכיתותיה שהילדים קיבלו את האמצעים לגלות את המשמעת הפנימית או העצמית שלהם. העצמאות לא הפחיתה את הכבוד לסמכות, אלא אפילו העמיקה אותה. אחד הדברים שהלהיבו את התעניינותה היה כי סדר ומשמעת נראו מלוכדים כל כך שהם נבעו בחופש.

אבל, הרבה אנשים מניחים כי משמעת היא משהו המוטל מבחוץ על ידי דמות סמכותית, לה צריכים לציית ללא כל הרהור אחריה. משמעת בסביבת מונטסורי אינה משהו שנעשה לילד; היא גם אינה טכניקה לשליטה בהתנהגות. ענייננו בפיתוח המקום הפנימי לשליטה, כזה שמאפשר לאינדיווידואל לבחור בהתנהגות נכונה כיוון שהיא נכונה עבורו ונכונה לקהילה.

אם המשמעת תופיע מבפנים, מה אז תפקידו של המורה? משמעת פנימית היא משהו שמתפתח. היא אינה משהו שמופיע בתוך הילד באופן אוטומטי, ואי אפשר ללמד אותה. תפקידו של המורה, אז, לשמש דוגמא ולהנחות, תוך כדי תמיכה בילד המתפתח עד הנקודה, בה יהיה מסוגל לבחור לקבל את "החוקים" של הקהילה הכיתתית ולעקוב אחריהם. בהגיעו לרמת ציות זו, תושג המשמעת הפנימית האמיתית. אחד יודע כי רמת ציות זו הושגה, כשילדים מסוגלים לעשות בחירות התנהגותיות הולמות, גם כשאנחנו לא בסביבה.

משמעת מניחה מראש מידת ציות מסוימת. לפני הגיל שלוש, ילד אינו יכול לציית באופן אמיתי, אלא אם מה שמתבקש ממנו מתאים במקרה לאחד מיצריו החיוניים. בשלב זה, אישיותו טרם התגבשה עד לרמה, שבה הוא מסוגל לבחור לציית. את השלב הזה הגדירה מונטסורי כשלב הציות הראשון (the first level of obedience). פעוט יכול לציית, אך לא תמיד. שלב הציות השני מושג כשילד מסוגל להבין את רצונותיו של אדם אחר ויכול לבטא אותם בהתנהגותו זו שלו. כשהילדים משיגים שלב ציות זה, רוב ההורים והמורים יחשבו כי הם השיגו את מטרתם. רוב המבוגרים מבקשים אך כי הילדים יצייתו. יעדי מונטסורי הם מעבר לכך, אמנם, לקראת שלב הציות השלישי, זה שמונטסורי קראה לו "ציות שמח" ("joyful obedience"). בשלב זה הילד הפנים את הציות, או, אנחנו יכולים להגיד, פיתח משמעת עצמית, שבעזרתה הוא רואה בבירור את הערך של מה שמציעה לו הסמכות, וממהר לציית. אין מדובר בציות עיוור, אלא זו בחירה מיודעת במלואה על ידי אישיות שגדלה בחופש והתפתחה עד לפוטנציאל המלא שלה. זה מה שאנחנו רוצים עבור ילדינו. עם רמה זו של ציות או של משמעת עצמית מגיעה מידת הכבוד העצמי, שבה הילד אינו יכול להימנע מלכבד זכויות אחרים וצרכיהם, לצד אלה שלו. אז הוא יכול ללמוד ולהתפתח חופשי תחת הגנת קהילת אינדיווידואלים רוחשי כבוד.

...

בין אם בבית או בכיתה, חשוב לזכור את המטרה האולטימטיבית של המשמעת. לעיתים קרובות מדי אנחנו מטילים משמעת בהתחשב באותו הרגע בלבד, פותרים בחפזה את הבעיה הנוכחית, אך ככל הנראה יוצרים באותה העת בעיות עתידיות. הטלת משמעת בחשיבה לטווח ארוך כוונתה לזכור את המבוגר העצמאי שאתם רוצים כי ילדיכם יהפכו להיות"

מתוך "The Montessori Approach to Discipline" by M.Conroy and K.W.Bravo

לא זוכרת היכן פעם שמעתי לראשונה את הדוגמא הבאה. אני לא חושבת שהבאתי אותה על דפים אלה. בשבילי היא סימנה, ועדיין מסמנת, מגדל אור. אימצתי אותה לליבי.

בואי נקח לדוגמא נהיגה במהירות מופרזת בכבישים. מה יגרום לך להפחית מהירות? האם יהיה די בהצבת ניידות משטרות כל כמה מטרים, או בנתינת דו"ח עם סנקציה משמעותית? אולי. אך ללא כל ספק, השפעת אמצעים אלה תהיה אם כי מיידית, אך קצרת מועד. באיזשהו שלב, הזכרון על הדו"ח ימעך, ותמצאי דרכים להבחין בניידות משטרה בטרם עת. האם יהיה הכרח בתאונה? אולי. אך שוב. הזכרון הכואב, אם כי יכול להיות קטלני, מתישהו ישכח. בסופו של דבר, רק אם תביני את הסכנה הנשקפת לך ולסביבה מנהיגתך במהירות מופרזת, רק אז רגלך תהסס מלחיצה נוספת על דוושת הגז. רק אם הציות יבוא מבפנים, יהיה הוא אפקטיבי, ארוך טווח, ואמיתי ולו במובן זה שיתקיים תמיד ללא השפעת כל גורמים חיצוניים.

וכמובן, זו הייתה רק הצגה שטחית של ציות מתוך משמעת פנימית. חשוב לציין כי בסופו של יום, ומה שבדרך כלל משום מה נשכח מבינתנו, מה שהכי משפיע על הילד הוא הלך הרוח הכללי, בנוסף להתמודדות עם מצבים קונקרטיים. סביבה מתוכננת ובטוחה, סדר, שגרה, יופי אסטטי של כל מה שסובב אותו, חוקים בסיסיים פשוטים וברורים (ground rules) להתנהגות בסביבה, חופש מתוך גבולות (freedom within limits), פעילויות מותאמות להתפתחותו (Practical Life and Sensorial), כמו גם שיעורים בהתנהגות חברתית הולמת (Grace and Courtesy lessons), כל אלה חשובים באותה מידה, יחד ולחוד, לאפשר לילד לגדול להיות מבוגר עצמאי, אחראי ואכפתי.

וכמובן, עלינו להכיר את שלביו ההתפתחותיים של הילד ולהתאים בהתאם את התנהגותינו כלפיו.

"כשהילד קטן מאוד - עד שהוא בן שמונה או תשעה חודשים - הגבלת הדחפים שלו היא פרימיטיבית למדי; הורים צריכים בקביעות להמיר את תשומת ליבם של התינוקות ואת האנרגיות באלה שלהם. בסביבות שמונה עשר חודשים, כפי שלמדנו, הילד מפתח מידה מצומצמת של מודעות עצמית. תפקיד ההורים דורש בדיוק את אותה המידה של העירנות, אך הוא מקבל היבט פיקוחי יותר. כשהוא בן שלוש, הילד הרבה יותר מודע לכך שאחרים שונים ממנו. משהו יכול להכאיב לו ועדיין לא להכאיב למישהו אחר, למשל - ולהיפך. פיקוח המבוגר חייב להמשך (למרות שלא בהכרח בקביעות כפי שנהג עד כה), מכיוון שלילד אין
עדיין חשיבה הגיונית מפותחת (reason) להתמודד עם היתקלויות חדשות. הוא לא יכול להסיק בעצמו את הסכנה הפוטנציאלית הנשקפת מכיריים או ממחט חדה, למשל, ולכן, הוא זקוק להגנה מהם.

בבירור, במהלך ששת השנים הראשונות, ילדים זקוקים למבוגרים בחייהם, שימירו את האנרגיות שלהם ואת רצונם באלה שלהם, מכיוון שלילדים אין עוד כל הבנה של קיומם ושל מה שזה אומר, בסופו של דבר. תפקיד המבוגר הוא להציג לילד בהדרגה את היקום המבוסס על הסדר ואת גבולות החיים היומיומיים כישות מוגבלת החייה בתוכם."

"...אחרי שהילדים מגיעים לגיל שש, אנחנו חייבים להבחין בסיטואציות, שבהן נזדקק להחליף את הפעלת שיקול דעתם בשלנו (reasoning), ובין הגילאים 12-24, את תבונתם (wisdom) ואת שיפוטם (judgment) בתור מבוגרים שהתגלו לא מכבר. אולם, הדרכים שבהן נעשה כן חייבות להתאים להתפתחות העצמית של הילדים".

("Montessori from the Start" by Paula Polk Lillard, pages 200-201, 208)

אולי עכשיו הבחירה שלי בדרך התנהגות מסוימת זו במשברים שלך מובנת קצת יותר. וגם ההמשך שלי בהליכה למרות כוונתך ללכת בכיוון אחר. בכך אני מרגישה שאני משדרת לך באופן ברור אך עדין, כי היקום ממשיך להתקיים לפי הסדר המובנה שלו, החיים ממשיכים בכיוון מסוים שנבחר לפי הגיון מסוים באותו הרגע, ולך יש בחירה להצטרף. בעצם, בהתחשב בכל הלך הרוח בכללותו בהתנהגותנו כלפיך, המסר הוא כי למעשה אין לך ברירה אלא להצטרף. במובן מסוים, אין זה שונה מהחלפת עונות השנה. אנחנו יכולים להמשיך להתנגד להן, ולהמשיך ללבוש מעילים חמים בקיץ. ולהתבשל מחום. או אנחנו יכולים לקבל על עצמנו את חוקי היקום הטבעי במובן זה שנשים בגדים קצרים ונהנים מההנאות שהוא מציע לנו. אני מאמינה כי אין זה שונה גם בהתייחסות לרבדיו האחרים של היקום. הבטחון שלנו בהתנהגות הולמת בתקופה זו, בה האנרגיות והרצון שלך מוחלפים באלה שלנו, ישרה גם עליך את הלך הרוחות. אם הרוח נושב בכיוון מסוים בטבע, כל העלים מצייתים לו. אלה חוקי הטבע. הטבע הוא היררכי, אך הטלת סמכותו מתקבלת לרוב בהבנה ובהסכמה. כמובן, כל ההוויה שלנו כמבוגרים בתקופה זו חייבת לשדר, ללא כל ספק, את ההתכווננות שלנו, במעשינו ובמילותינו, כמו גם להבהיר בעדינות את ההשלכות הטבעיות של כל סיטואציה.

אם, למשל, אינך משתף פעולה מתישהו, אנחנו בדרך כלל נוהגים לפי אחת משלושת הדרכים בהתאמה: ממשיכים בפעולתנו ולך נשארת הבחירה להצטרף; עושים את הפעולה במקומך ביחד איתך, בעדינות אך בנחישות; מרחיקים אותך מפעילות (או להיפך) בעדינות עד שתהיה מוכן לנסות שנית. אני מקווה שלא שכחתי משהו. תמיד נשארת לך הבחירה לשתף פעולה, אלא אם הרצון שלך אינו במיטבו באותו הרגע (בדרך כלל, אם אינך עייף, רעב או לא מרגיש טוב), אז מוצעת לך הבחירה לבצע את הפעולה מאוחר יותר. אנחנו תמיד משתמשים בשפה חיובית. אם, למשל, אינך רוצה לאכול ליד השולחן, אנחנו נקח את האוכל ממך, נשים אותו על השולחן ונוסיף: "אנחנו אוכלים ליד השולחן. אם אתה רוצה לאכול, תוכל לשבת לאכול ליד השולחן". הבחירה בידך. בדומה לכך, אם למשל, אנחנו מתיישבים לאכול, ואינך רוצה להצטרף, אנחנו מודיעים לך בעדינות: "עכשיו השעה של ארוחת הערב. אנחנו מתיישבים לאכול. אתה מוזמן להצטרף". אם אנחנו במגרש המשחקים, והגיעה השעה ללכת הביתה, ואינך רוצה לעשות כן, אחרי שנתנו לך התראות מספר, אנחנו מספרים לך כי הגיעה השעה ללכת הביתה ומתחילים ללכת לכיוון הבית. דוגמאות אלה אינן שונות מהדוגמא שבה השתמשתי, כשסיפרתי שאם אתה מתחיל לרוץ לעבר הכביש, אך בפועל אתה רחוק ממנו, אני מסתובבת ומתחילה לצעוד בכיוון ההפוך. אני מניחה כי אפשר לראות בכך איום מסוים. בסופו של דבר, זה עניין של פרשנות. אינני רואה זאת כאיום או כנטישה, אלא הסבר בהיר בשפה עדינה ופשוטה והדגמה ברורה של הכיוון שבו הדברים אמורים לזרום. אין זה שונה מדרך פעולתנו עם ילד קטן יותר, עת מנסים אנחנו ללמד אותו להתרחק ממקור אש. מרחיקים אותו בעדינות ממנה, עד שהוא לומד להתרחק לבד. אנחנו מנחים אותו כאילו היה רק עושה את צעדיו הראשונים. היינו מחזיקים את ידו, עד שהליכתו הייתה הופכת יציבה יותר, וברגע קסום, היה מתחיל לצעוד בכוחות עצמו. אני מאמינה מאוד כי כשאתה מצטרף אלינו, אינך עושה כן מתוך הפחד אלא מתוך ההבנה כי כך הדברים אמורים להיות. כמו עלה המונע בכיוון הרוח. איננו עוזבים אותך אלא להיפך, מצרפים אותך אלינו בדרך היחידה האפשרית. רק כך, מתוך לימוד עדין אך ברור, תוכל לבסוף ללמוד להסכים לסמכות מתוך הבנת טובתה בשבילך ובשביל הסביבה.

3 תגובות:

Alma's californian diary אמר/ה...

אני מסכימה מאוד עם הגישה כעיקרון, ונהנית מאוד מהכתיבה היפה והברורה ומעריכה אותך כל-כך על הזמן שאת לוקחת לתרגם, לכתוב ולשתף!
זו הגישה בה אנחנו גם נוקטים כמעט בכל המקרים, לדוגמא "אנחנו יושבים לאכול ארוחת ערב ואת מוזמנת מאוד להצטרף". אבל, אני עדיין חושבת שהמקרה של "אני הולכת" הוא יוצא מהכלל, כי כאן, בניגוד לדוגמאות האחרות, את לא ממשיכה ליד הילד ברצף השיגרה כשהוא יכול לבחור להצטרף אלא עוזבת, ופחד הנטישה הוא זה שיכול להכתיב את הציות.
מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי:)
נשיקות

My Child's Diary אמר/ה...

הצלחת להסביר מעולה. אני עדיין לא רואה את זה כעזיבה, כי אני לא ממש עוזבת. ואם הוא לא ממשיך איתי, אני חוזרת אליו ואנחנו הולכים ביחד. אני עדיין רואה בכך עניין של פרשנות. מבחינתי זו יותר הנחייה עדינה. אפשר היה לומר שכל פעם שהוא בא איתנו, הוא עושה כן מפחד הנטישה. שפחד זה הוא שמנחה אותו כמעט בכל פעילות שלו במשך היום.
וזה גם בסדר גמור לא להסכים! אולי כל היופי הוא בכך שאנחנו יכולות להבין אחת את השניה, ועדיין לא להסכים.
נשיקות!
סופרת ימים...

eyal אמר/ה...

המון מידע חשוב ומתורגם להפליא. עדיין צריך לעכל את כל המידע הזה.
אני מאוד אוהב את התמונה שבחרת. צילמנו אותה בים. היא ממחישה בדיוק את נושא המאמר: מסגור של הדמות בין שני עמודי הבטון. הריצה והתנועה החופשית שיוצרת דיסאוננס עם המיסגור הזה. מה לעשות את חיה עם בן אדם חזותי. :)

Related Posts with Thumbnails