אתה בן שנתיים ושמונה חודשים!

אתה בן שנתיים ושמונה חודשים!

ויותר ויותר קשה לתאר במילים את כל מה שאני אוהבת אצלך. אתה גדל ומתפתח כל הזמן. כמעט בכל רגע נתון יש משהו חדש, מקסים ומסקרן אצלך. נשמתי נעתקת כמעט בכל רגע. במקום להזכיר לעצמי לזכור את הרגעים האלה, אני מוצאת את עצמי מזכירה לעצמי לזכור לנשום.

אני אוהבת אותך כל כך! אני אוהבת את חום גופך, את הידיים החמות המתוקות שלך. את האצבעות הרצות על כף היד שלי. על הזרוע. את הרגליים היחפות (איזה כייף) המתפרות בברכיים שלי בלילה. כשאתה מגיע אלינו למיטה. והן כל כך קרות! את השיער המתעופף שלך. את העיניים המתבוננות. את הגוף שלך. את העובדה כי אחד הדברים שאתה הכי אוהב בעולם הוא להיות ערום ("מאמה ככה. בטן חוץ")

אני אוהבת את המילים החדשות שלך. את איך שאתה חוזר אחרינו. אם אבא אומר: "בוא נכין פסטה עם רוטב". אתה רץ אלי ומספר: "מאמה, אוטב פסטה". אני אוהבת את איך שבזמן האחרון אתה יותר ויותר אוהב לקרוא ספרים. מתחיל להשתתף בסיפור הסיפורים היותר פשוטים. יודע בדיוק איזה ספר אתה רוצה לקרוא. אני אוהבת את התיאורים שלך: NUNUNUNUNUNU - ממש קטן.

אני אוהבת את איך שדבר ראשון שמעניין אותך מדי בוקר, הוא לדעת איפה אבא נמצא. בעיניים עצומות כמעט זו השאלה הראשונה שעל שפתיך. אני אוהבת את איך שאתה אומר לאבא, אחרי שמכבים את האורות בלילה, ואתה נשאר לינוק ולהרדם איתי בחדר: "אבא, איה טוב". ואם יש צורך בכך, אתה מזכיר: "אבא כחת שיקה". אבא, שכחת לתת נשיקה. ומחכה בסבלנות עד שאבא יתן לך נשיקה, ואז לי, ואם לואי או מישוטקה במיטה, אז גם להם. אני אוהבת להרדם לידך. ידך בידי. או ידך על ידי. נשימותיך מסונכרננות עם שלי. נשמתי בנשמתך. אני יכולה להמשיך לשכב לידך כך לנצח. וכמעט תמיד דמעות בעיני. אני אוהבת את הרגעים בהם אתה מצטרף אלינו למיטתנו. לפני כמה לילות אהבתי לגלות אותך ישן על אביך. לראשונה. מיטת מאמה אבא היא אחד המקומות האהובים עליך בביתנו. אני אוהבת את איך שאתה מבקש מכולנו להצטרך אליך במיטתנו במשך היום, ולקרוא ספר. או סתם לשכב בחיבוק.

אני אוהבת את איך שאתה תמיד שמח לראות אנשים. את איך שאין כמעט אדם שאינך מסוגל ליצור קשר איתו. אינך מחבב את כולם, וזה ברור. אך תמיד תמצא דרך לנסות ליצור קשר. עם אנשים בכל הגילאים. אני אוהבת את טוב הלב שלך, את הנדיבות שלך, את הסיוע שלך. אני אוהבת לראות אותך ליד הילדים האחרים. לקחת צעד אחורה ולאפשר לך להסתדר לבד. להיות שם בשבילך, אם תזדקק לי, אך מעבר לזה להיות שקטה. וזה קשה.

אני אוהבת לראות אותך מסתובב בסיבובים - יד אחת מקופלת במרפק, ויד שניה מתוחה. מעין ריקוד סופי שכזה. אינני יודעת היכן צפית בו. וזה מהפנט לראות אותך מסתובב. לכיוון אחד. ואז לכיוון אחר. והרי אתה כל כך אוהב לרקוד! ולשיר! בכלל, ממש מרגישים כי מוסיקה בנשמתך. YAYA, בשפתך. אני אוהבת לראות אותך שם לך את הדיסק "מבוקר עד הערב" בטייפ שלך, ושר ביחד עם הזמרים.

אני אוהבת ללכת איתך ברחוב. ידך בידי. ואם אבא איתנו, אתה בינינו. בדרך כלל את רץ. ואז, לפני כמה ימים, כשכאב לי הגב, ובקושי הלכתי, כל מה שהייתי צריכה לומר לך הוא לספר על כאבי. אז מיוזמתך נתת לי יד. והלכנו לנו בחיפושינו אחרי הירח מאחורי העצים.

אני אוהבת את איך שאתה שם לב לכל יצור חי בדרכינו. יהיו אלה נמלים, פרפרים, כלבים, חתולים, יתושים, זבובים, צב. או טרקטור! בחוויות שלנו, ושלך במיוחד, לטרקטור נדמה כי יש נשמה משל עצמו. אני אוהבת את סימני הדרך שלך - "בית מאיה". אם אשאל, איפה אנחנו גרים, תענה: "ליד בית מאיה". אם אנחנו בתחילת הרחוב, אנחנו מחפשים את האוטו של מאיה, כי מאחוריו עומד הבית של מאיה, ואז ממש לידו, הבית של מאמה, אבא, טה.

אני אוהבת את איך ששוב אתה אוהב את השירים שלי אליך. לעיתים, אתה אפילו נרגע מבכי, כשאני שרה לך. אין כמעט פעם, בה אציע לך כי נשיר, ואענה בשלילה. אני אוהבת את שירי הערש שלנו. אני אוהבת את איך שאנחנו שרים אותם באוטו, בדרך הביתה, אם אנחנו חוזרים ממקום כלשהו מאוחר, קרוב לשנת לילה. אני אוהבת את איך שאתה שר איתנו את ברכת האוכל שלנו. מדי ארוחה.

אני אוהבת לשמוע את כפות הרגליים הקטנות שלך רצות בכל הבית. אני אוהבת את הרגעים של התכרבלות יחד איתך. ועם אבא ביחד. אני אוהבת את איך שתמיד, כשאנחנו מתחבקים, אתה מבקש להכנס באמצע ("מאמה אבא מקום"). אני אוהבת את איך שפתאום אתה בא ונותן נשיקה רטובה בשפתיים. אני אוהבת את איך שאתה אומר לכולם: "לום", "ביי ביי", "בון" (שלום ובתיאבון), מבלי שהתבקשת לכך. אני אוהבת לראות אותך ממיין כביסה וממציא דרכים מקוריות להוצאתה מסל הכביסה. אני אוהבת לראות אותך גדל להיות מה שאתה. מקלף לאט לאט את השכבות המכסות את הפרח שבליבך. אני אוהבת להיות אמא שלך! ויותר מכל, אני פשוט אוהבת אותך...