מעין סיכום ביניים בענייני האוכל

כבר הרבה מאוד זמן לא כתבתי על הרגלי האכילה שלך. והאמת, חל בהם שינוי ניכר.

אני מניחה שזו כבר תקופה של כמה חודשים בערך, שאתה אוכל.... בדיוק כמונו. זה קרה כפי שתמיד האמנו שיקרה - בזרימה טבעית לחלוטין. עד כדי כך כי פשוט לא שמנו לב לרגע המהפך. לאט לאט התחלנו להבחין בסממנים החדשים - לפתע הצלחות הקטנות שלך התחילו להיות קטנות מדי בשבילך מרוב התוספות שביקשת; הסכו"מ הקטן שלך לא היה מספיק לך כדי להתמודד עם כמויות האוכל; כמות המאכלים שהיינו רגילים להכין, הייתה מסתיימת בקצב הרבה יותר מהיר; ההוצאות השבועיות שלנו לקניית המצרכים גדלו. והשינוי מהזמן האחרון - במקום לאכול קצת כל כמה שעות, כפי שהיית רגיל לאכול עד לא מזמן, אתה אוכל 4 ארוחות מלאות. ואולי עוד פעמיים משהו קטן בין לבין. לא תמיד.

יצא כי הפעם אנחנו נאלצנו לפגר בקצב התפתחות הדברים ולסגל לעצמנו הרגלים חדשים די במהרה. וזה לא בהכרח פשוט. אנחנו משתדלים לא להציע לך יותר לאכול, אלא אם אנחנו נמצאים באיזושהי מערבולת שעלולה להשכיח ממך את ענייני התאבון. וזה בהחלט קורה. ענייני האוכל הם לא בראש מענייניך. אז, בדיוק כמו אבא שלך, אתה מתחיל להתמוסס באיזשהו שלב - הקול שלך הופך להיות שירי משהו, העיניים זולגות, והסבלנות שלך קצרה מהרגיל. אך אם מדובר ביום רגיל, אנחנו משתדלים לסמוך על האינסטינקטים שלך: אם אתה רעב, אתה תבקש לאכול. או תוציא לעצמך חטיף כלשהו, שתמיד זמינים עבורך בארון.

ענייני התזונה הם אחד הדברים החשובים בשבילי. יותר נכון, הרגלי אכילה. בתור ילדה שגודלה במרדף תמידי אחריה עם כפית גדושה במאכל כלשהו, בהתעלמות מרצונות האמיתיים שלה בנוגע לאוכל, בהקפדה להשאיר צלחת ריקה (מי האדם שחשב על כך באמת?), מה שכמובן הוביל באופן טבעי לגמרי להפרעות אכילה שחלקן נמשכות עד יום זה, מעולם היה ברור לי איך אתנהג במובן זה עם ילדיי. מזל גדול שאבא שלך היה גם הוא באותו קו המחשבה.

ולכן נתנו לך להתפתח בענייני מזון בקצב טבעי ושלך. מעולם לא הערנו הערה אחת על כמות האוכל שנשארה לך בצלחת. מעולם לא לחצנו עליך לאכול, כי כבר הרבה זמן לא אכלת. מעולם לא רדפנו אחריך עם מאכלים כלשהו. מעולם לא ניסינו להאביס אותך בחטיפים מיותרים, דוגמת בייבי ביס, במבה, גמדים ודומים להם. רק לאחרונה הכנסנו לתפריט שלך את החטיפים הפשוטים ברכיביהם (ביסקוויט, קרקר, בייגלה או פירכית), כדי לאפשר לך "לחטוף" משהו קליל בין הארוחות, פשוטו כמשמעו. מעולם לא הגבלנו אותך במאכליך. אם רצית לאכול רק זייתים, או רק מלפפונים חמוצים, אפשרנו זאת. הצענו גם מאכלים אחרים, אך הגבול היחיד שהושם היה בכמות האוכל שהוגשה לך בצלחת. בכלל, אם ביקשת לטעום משהו, גם אם מדובר במשהו חריף או מתוק לחלופין, לכל היותר, ביקשנו ממך לטעום רק קצת, אך אפשרנו לך. שוקולד, למשל, עד היום, אינו חלק מהתפריט הרגיל שלך - פשוט כי הוא לא נמצא ברשותך (כלומר, הוא כן מוסתר בארון, ללא ידיעתך, לטובת ההורים המורעבים שלך, בשעות שאינך זמין בהן). אם אי פעם ביקשת לטעום מהשוקולד, נתנו לך. וכשלפתע תגלה את סודו, אני מניחה, כי נתמודד עם המצב באופן שיתאים לכולנו. תמיד הקפדנו על הטקסיות שבאוכל - הארוחות היו באותן השעות, גם אם אכלת טיפות. האכילה תמיד התבצעה בישיבה לפחות, ואם בבית, תמיד ליד השולחן. עם עריכת שולן, מפיות, כלים יפים. בזמן הארוחות מעולם לא ענינו לפלאפון או לטלפון. תמיד השתדלנו לחכות עד שכולנו מסיימים לאכול כדי לקום מהשולחן. ואם מישהו מאיתנו היה נדרש לקום לפני הזמן, היה מתנצל על כך.

ומה שעוד יותר חשוב.... הצלחנו די בקלות לנטרל את כל ההשפעות החיצוניות המיותרות. וראה לראיה: אתה עדיין יונק, ברמות שינקת לפני "המהפך". פשוט אפשרנו לך להתפתח בקצב שלך, מבלי להשמע להוראות או להערות שלנו או של מישהו אחר. גם אם זה היה כרוך מבחינתנו בהשקטה קצת סוערת לעיתים של ההפרעות.

החריג היחיד שאנחנו קצת יותר אקטיביים בו, הוא שתייה. אינך עוד מקפיד להבחין בצמאון, לכן אתה זקוק לתזכורות תכופות בעניין זה. בשל מזג האוויר החם, אני גם מרשה לעצמי להפעיל טריקים יצירתיים בעניין זה. למשל, גם אני אשתה. לעיתים מאותה הכוס כמו שלך. אנחנו עדיין ממשיכים לקחת איתנו מים לדרך, ולהציע מיץ בבית. אני לא תמיד שלמה עם בחירה זו, כיוון שללא כל ספק, אתה הרבה יותר שותה מיץ ממים. אך אני מרגישה כי ניסוי זה לא מיצה את עצמו.

נ.ב. התמונות מלפני חודש וחצי...