היינו בסקירה שניה

גם לסקירה השניה נסענו לירושלים. ביום חמישי לפני שבועיים.

הפעם קרו כמה דברים מעניינים. צ'ופו הצטרף אלי לבדיקה. ממש הסכים לשבת לידי עם אבא בזמן ביצוע הסריקה. הוא כמובן, התכונן מבעוד המועד לנסיעה. "מאמה אבא אה. ירושלים. אוטו. מאמה בטן". סיכום קצר וממצא. ואני התרגשתי לראות אותך על המסך. כלומר, אני תמיד מתרגשת במידה מסוימת, כשאני מצליחה איכשהו להתגבר על חששותיי. אבל הפעם היה משהו קצת שונה. אפילו אבא שם לב.

אחרי שהסתובבנו קצת בקניון, יותר נכון, ניסינו למשוך את תשומת ליבו של אחיך מצעצועים מונעים, כאלה שמתנדנדים עליהם תמורת כמה שקלים, נסענו למרכז העיר. הייתה זו הקלה גדולה. אחרי מקום הומה אדם, עמוס, מרעיש בצורה בלתי רגילה (לעולם לא אצליח להבין איך משפחות רבות יוצאות לבילוי המשפחתי שלהם במקום שכזה, איך אפשר להנות שם), כל כך שמחנו לנחות במקום בו כולנו מרגישים בבית.

בהתחלה אבא ואחיך (איך שאני אוהבת את הכינוי הזה) שיחקו קצת במגרש המשחקים, בזמן שאני חיפשתי ספרי ילדים ברוסית בחנויות לא כל כך חביבות. ואחר כך טיילנו במדרחוב. הירושלמים הוקסמו למראה אחיך הרוקד באמצע המדרחוב. זאת, כמובן, אחרי המבטים המודאגים שנשלחו לכל עבר בחיפוש אחרי הורי הילד, שרץ בהתלהבות רבה, עם משאית בידו, במדרון המדרחוב. ואחרי זה הלכנו ל"לינק", המקום שבו תמיד אוהב לבקר. ישבנו כמעט באותו השולחן, בו ישבנו לפני שנה וחצי, בנופש שלנו בירושלים.

היה מקסים. מהנה. נוסטלגי. מרגש. ומעייף. במיוחד, הנסיעה הביתה. במיוחד, בשבילי. כמו עם אחיך, בזמנו, גם הפעם הרגשתי, כי הגיע הרגע שבו הנסיעות הארוכות כבר לא פשוטות לי. והסתובבות הרבה על רגליי לא קלה. למחרת הייתי מרוסקת. אך היה שווה.

אני מרגישה אותך יותר ויותר. לא תמיד אני מרגישה את התנועות שלך. וזה בסדר. אני אומרת לאבא שאני משתדלת לאפשר לך את הפרטיות שלך. גם כשאת בתוכי. מעניין לשים לב לרגעים בהם את מתנענעת יותר. למשל, כשאחיך עלי מנסה להרדם. או כשאני מניקה אותו אחרי שהוא מתעורר. או בהצגה בה היינו לפני כמה ימים, אז פשוט לא הפסקת להופיע במשך למעלה משעתיים. מעולם עוד לא זזת בתדירות כזו. משום מה, נדמה לי כי תנועותיך חזקות יותר. אם כי אני לא מצליחה להזכר בפשר התנועות של אחיך בהריוננו איתו. אולי אני פשוט לא זוכרת את עצמת התנועות.

נ.ב. בתמונות אנחנו בשבוע ה22 ו5 ימים להריון איתך.