ממשיכים להתאים את עצמנו אליך

מזמן לא הזכרתי את המוח הקולט שלך (absorbent mind) שקולט את כל מה שבסביבתך, באופן לא מודע וללא כל מאמץ. וחבל - כי לא היו עוד ימים קריטיים לכך, כמו הימים של עכשיו. המודעות שלך לסביבתך הולכת וגדלה. אתה כל הזמן בהקשבה, בהתבוננות, בנסיון לחקות. והרי הסביבה שלך היא קודם כל אנחנו. מה שגורם לנו להתאמץ מעבר לרגיל להדגים לך התנהגות ראויה.

וכך מוצאים אנחנו את עצמנו כל הזמן בפרוייקטים קטנים. למשל, אנחנו משתדלים מאוד לא להגיד לך "רגע", אלא "תחכה בסבלנות". כי הרי רגע זה לא משהו שמגדיר משהו, ובכלל זו אינה תגובה מנומסת למדי. לעומת זאת הבקשה לחכות בסבלנות מגדירה לך בבירור את מה שמתבקש ממך. השימוש בשפה נכונה הוא מאוד חשוב בעיני, כי הרי זו דרך התקשורת הישירה ביותר. אם לא נהיה מדוייקים במה שאנחנו אומרים לך, איך נוכל לצפות ממך להגיב בהתאם.

בנוסף, אנחנו משתדלים לא לצעוק אחד לשניה, לא להתעצל על אף הקומות, ולגשת אחד לשניה כשאנחנו צריכים משהו. בינתיים, לא הכי מצליחים עם זה. לא שאנחנו צועקים גדולים, אך כנראה יותר ממה שהיינו רוצים לראות את עצמנו. איך אני יודעת? כי אחד הדברים האהובים עליך הוא לצעוק בכולי קולות: ABA, MAMA. מממ... מעניין, היכן ראית זאת?

כשאנחנו שואלים אותך לגבי כל מיני דברים שאתה עתיד לעשות, אנחנו משתדלים להשתמש במונח "אתה מוכן", לעומת "אתה רוצה". למשל, "כשתהיה מוכן, תתלבש ונלך לטייל". לרצות היא פעולה סובייקטיבית, לעומת היות מוכנים, שזה סוג של התגייסות לעבר פעולה מסויימת, שדורשת החלטה ופעולה מצידך. ההבדל בין השניים מודגש עוד יותר בהתמודדות עם התפרצויות הזעם, בהן אתה בהחלט צריך לא רק לרצות (על מה שבעתיד אתה פשוט יכול להשיב: "לא רוצה"), אלא להיות מוכן להתמודד איתן.

ופתק זה על המקרר? להזכיר לנו לא לטרוק את דלת המקרר. כל הדרכים כשרות! אמנם היא נסגרת אוטומטית, אך אתה לא יודעת מה זה אוטומטי. ומטריקת דלת מקרר, שהיא אחת הדלתות הנפתחות יותר בביתנו לפחות, אתה מקיש גם על טריקת דלתות ומגירות אחרות.

כל כמה זמן צץ לו פרוייקט חדש. ואנחנו מתגייסים לקראתו. עד שההרגל נעלם ומתחלף באחד חדש. ראוי יותר. עד כדי כך שאני אפילו לא מצליחה להזכר כרגע בכאלה שהחלפנו כבר. רק בשניים אולי - אנחנו די טובים כבר בשימוש בשפה החיובית ובמחמאות בונות (נראה לי שכבר בערך שנה אני מבטיחה להרחיב על כך - לבושתי בהחלט). מדי פעם מועדים, אך אז מזכירים אחד לשניה עד כמה חשוב להקפיד על כך. האם זה קל? בהחלט לא! אך ללא כל ספק חשוב. חשוב מאוד. אם שוכחים לרגע, מספיק להביט עליך, ועל התנהגותך, לראות את עצמנו משתקפים בדברים הקטנים, שלא היו שם ללא אנחנו, ואז הקושי נעלם כאילו לא היה.