התפרצות זעם ראשונה

היום ניצבנו לפני אתגר חדש. היום חווית את התפרצות הזעם הראשונה הרצינית שלך. ממש לפי ספרים - בכי היסטרי, זריקות של כל הגוף לכל הכיוונים, אובדן זהות. למרות שבהתאם להתנהגות המעודנת שלך בדרך כלל, גם התפרצות זו לא היתה ממש התפרקות טוטלית, בכל מקרה היה זה מחזה לא מן הקלים.

מזל גדול הוא שהתכוננתי לכך מבעוד מועד. כבר כתבתי לך פעם שכל הספרות שמצאתי בנושא מדברת על התפרצויות זעם (tantrums) והתמודדויות איתן בסביבות הגיל שנתיים. אז לפני כחודשיים וחצי, עת היית בתקופה של מה שאז חשבתי היה התרצויות זעם, אך היום אני מבינה שהיה זה "סתם" בכי חזק, התייעצתי עם Karen. ואולם, באותה התקופה הרגשתי, ובמבחן הזמן הרגשתי התאמתה, כי מסיבות כאלה ואחרות לא היה זה הזמן הנכון לטפל בזה. לעומת זאת, היום, עת שמעתי אותך נקרע מצרחות הרגשתי שלמה ואיתנה, רגועה ויודעת. להפתעתי המוחלטת, אני חייבת להודות, לא התעלפתי.

מאחורי הכל עמד הרצון שלך לצאת החוצה אחרי ארוחת צהרים, במקום ללכת לישון. מעין שטות שכזו שמתרחשת לעיתים קרובות, ללא כל סיבוך נלווה. היית מאוד עייף, מה שלדעתי תרם גם הוא להתפרצות שהגיעה. הגעת לדלת הכניסה לבית והתפרצת - פשוטו כמשמעו. ניגשתי אליך ובקול רגוע וברור הסברתי לך שאנחנו נצא החוצה אחר הצהרים, אחרי שתתעורר משנת הצהרים (כפי שאתה רואה, הדגש תמיד על שפה חיובית ולא שלילית, כלומר, לא אמרתי לך באופן מילולי שאנחנו לא יוצאים עכשיו החוצה, למרות שזה בדיוק מה שהשתמע ממה שנאמר - אני חייבת להתפנות לכתוב לך על חשיבות השימוש בשפה החיובית, כפי שכבר הבטחתי די הרבה פעמים). אמרתי לך שאתה יכול להרגע עכשיו, והוספתי שאני אחזור בעוד מספר דקות לבדוק אם הפסקת לבכות ואם אתה מוכן לבוא לישון. ואז השארתי אותך לבד. יכולתי לעשות כן, כי לא היה דבר ליד הדלת שהיה יכול לפגוע בך. אחרת הייתי לוקחת אותך למקום בו לא היית יכול לפצוע את עצמך ומשאירה אותך שם. הלכתי למטבח. המשכת לבכות. חזרתי כעבור 15-20 שניות. שאלתי: "האם אתה מוכן להרגע ולבוא איתי?" והושטתי ידיים לכיוונך. דחפת את ידי, והמשכת לבכות. שוב הלכתי למטבח, המשכת לבכות, ושוב חזרתי כעבור 15 שניות. "אתה מוכן לבוא איתי?" סירבת. "אני אחזור עוד מעט לראות אם אתה מרגיש טוב יותר". וכך בערך 8 פעמים. שמתי לב כי בכל פעם שאני חוזרת הבכי שלך מתגבר. אז שירה, שביקרה אצלנו באותה העת החגיגית עם זהר, ושניהם ישבו שלא בטווח הראיה שלך, הציעה ברוב גאונתה שאשב אולי בטווח הראיה שלך. זו באמת הייתה הטעות מצידי. כשהלכתי למטבח, לא ראית אותי. ולכן, בפעם הבאה כשבאתי אליך, אמרתי: "אני הולכת לשבת בסלון. כשתרגע, תוכל לבוא אלי". הלכתי לסלון, לקחתי ספר והעמדתי פנים קוראת אותו. לא הסתכלתי עליך, אך הייתי בטווח הראיה שלך. חזרתי אליך כעבור 20 שניות ושוב שאלתי אם נרגעת והוספתי שכשתרגע, תוכל לבוא אלי לסלון. לאחר שחזרתי לסלון, זחלת קצת לכיווני. עדיין בוכה מאוד, אך כבר פחות. כמה שניות אחרי הפעם הבאה שניגשתי אליך באופן דומה, וחזרתי לסלון, זחלת לכיווני והושטת ידיים. כבר לא בוכה, אלא רק רועד קצת ומושך באף. המראה שלך היה מחלחל. מעולם לא נראת כך. כולך אדום, במיוחד העיניים, ונוזל לך מכל מקום אפשרי - מעיניים ומהאף. לקחתי אותך וחיבקתי אותך חיבוק גדול, הוספתי: "אני שמחה מאוד שהסערה מאחוריך. בוא נראה מה עושים שם שירה וזהר".

ואז קרה דבר מדהים. עברו בסך הכל אולי 10 שניות אחרי כעשר דקות של ההתפרצות, שירה חייכה אליך, ואז אתה חייכת אליה את החיוך המקסים הרגיל שלך. עוד 30 שניות, וכבר התנהגת כרגיל. פשוט מדהים! כאילו מישהו כיסה אותך בשמכה, ועכשיו הסיר אותה והשליכה רחוק, כך שלא נשאר כל זכר לה. בעצם, העובדה הזו היא זו שכל כך שמחה אותי. מבחינתי, זה היה הסימן לכך שהתמודדנו עם ההתפרצות בצורה טובה. הרגשתי ממש שלמה עם עצמי ואסירת תודה ל-Karen על כך שהכינה אותי. דיברנו עם שירה לגבי זה מאוחר יותר. ללא הכנה זו, הייתי פועלת באופן אינטואיטיבי, ורוב הסיכויים שהייתי דווקא לוקחת אותך לחיקי, כיוון שעל פניו ברור היה שמשהו השתלט עליך, והפרשנות הישירה הייתה יכולה להיות שאין טעם להמשיך להיות חזקה מולך, כי אינך שייך ברגע זה לעצמך. מזל שלא פעלתי כך. בדרך פעולה זו הייתי מצביעה לך על כך שהתנהגותך מקובלת ושכך אפשר למעשה להשיג את מבוקשך. לעומת זאת, בדרך שהתמודדתי בפועל, נרגעת בעצמך, הבנת כי התנהגותך אינה מקובלת, ואילו אתה תמיד אהוב ורצוי, וכי הגבול שהצבנו הוא איתן ולא פרוץ.

מאוחר יותר בדקתי ברשימות שלי מ-Karen. באמת הייתי צריכה להישאר בטווח הראיה שלך. שני דברים נוספים שהייתי יכולה להוסיף - בהתחלה, לשקף לך את ההרגשה שלך: "אני יודעת שאתה עצוב בגלל שאי אפשר לצאת עכשיו החוצה", ובנוסף, בפעמים שהייתי חוזרת אליך, לתת לך תקווה: "אני יודעת שעוד מעט תרגיש יותר טוב".

יש סיכוי שההתפרצויות יחזרו על עצמן. בתקווה שמשכן ילך ויקטן, וכך גם תדירותן, עד שיעלמו לחלוטין. בכל מקרה, אני מרגישה שלמה מאוד ומוכנה. זה רק סימן לכך שאתה גדל.

ולסיום, רוצה לשמוע מה זהר המלך עשה בכל הזמן הזה של צרחות אימים?.... נרדם! הלוואי עלינו היכולת הזו...:)

נ.ב. התמונות הן מהנופש שלנו בצפון - אכן, צילמנו אז קצת תמונות..:)