חשיבות הדוגמא האישית

כל מה שאנחנו עושים הוא הדגמה לא פורמלית - של התנהגות, של התנועתיות, של השפה. אני לא יכולה להדגיש את חשיבות הדוגמא האישית שלנו עבורך. לא צריך לדעת כל דבר על התורה המונטסורית, כדי להבחין בכך שאתה מחקה כל דבר שאתה רואה אותנו עושים. מוחך קולט (absorbent mind) כל הזמן מידע מסביבתך. בין אם אתה שמח ומאושר, לבין אם אתה עייף וחסר סבלנות. ולכן כל כך חשוב שמה שנעשה יהיה מדוגם - כדי לא להטעות אותך. זו אחריות גדולה! ואני לא מגזימה.

מדהים לראות עד כמה באמת אתה מפנים הכל. פתאום אתה עושה משהו, שבכלל לא הדגמנו לך באופן מודע. כבר סיפרתי לך שאנחנו משתדלים לסדר את כל הפעילויות במעבר בין זמן הפעילויות לבין הארוחות, וגם בין פעילות לפעילות. בין היתר, אם מדובר בכמה פעילויות שנשמרות בסלסלה אחת, אני מכניסה את כולן לתוך הסלסלה. אני עושה את זה מאז ומתמיד. וכנראה שמתישהו זה נקלט בתוכך. הרבה פעמים כשאתה ניגש למשהו שמונח בסלסלה או על המגש, כשאתה מסיים לעסוק בזה, אתה מכניס הכל בחזרה. אפילו כשאתה אוכל (אני מגזימה כשאני משתמשת ב"אוכל" לגבי הכמויות המזעריות שאתה מכניס לפה..:), אם לא בא לך לאכול יותר, אתה מוציא את האוכל מהפה.... ומחזיר לקערה..:)

ולכן, אני כל פעם מנדנדת לאבא שלך. למשל - לשתות מים מכוס, ולא מבקבוק, ולהחזיק בשתי ידיים. לא לאכול בסלון או בעמידה, אלא בישיבה ליד השולחן. לפעמים אני רואה את המבט שלו לעברי: "די.. שחררי קצת!", ואני לא משחררת. כי אתה צופה בנו כל הזמן. מספיק שמשהו נקלט בך, כך אתה מכיר זאת. ויקח הרבה זמן ומאמץ ללמד אותך אחרת. וזה לא פייר כלפיך!

לא מדובר רק בדוגמא אישית, אלא גם בהדגמה לך איך להתנהג. הלימוד שלך הוא דרך הגוף. אתה קולט הכל דרך החושים שלך. כך למשל, למדת לרדת מהמיטה שלנו. אנחנו ישנים על מיטת פוטון, שהיא גבוהה במקצת מהמיטה שלך. לכן, עד לאחרונה, כל פעם שעלית עליה, אני דאגתי מאוד איך תרד ממנה. מהמיטה שלך היית יורד "דוך" - עם הראש קדימה. כך היית מנסה לעשות גם כשרצית לרדת מהמיטה שלנו. והיית, כמובן, נופל כך. ואז הייתי ניגשת אליך, עוצרת אותך, כך שהראש עדיין היה נשאר על המיטה שלנו, לפעמים אפילו דוחפת אותו בחזרה למיטה, כי הוא כבר היה בחצי דרך למטה מנסה לתפוס עם היד את הרצפה, ואז מסובבת את הגוף שלך, כך שהטוסיק היה הראשון לרדת, ומורידה את אחת הרגליים שלך למטה (ממש לוקחת ומעבירה) כדי שתוכל למשוך גם את השניה אחריה. כל פעם אותו הדבר. והייתי כמובן מסבירה לך שקודם כל צריך להוריד את הרגליים. כל הפרוצדורה הזו הייתה לפעמים ממש מקשה על טקס השכבתך לישון, כשהייתי אמורה לשבת ללא תנועה, אך לא הייתה ברירה. ואז, לפני כמה ימים זה קרה. שוב טיפסת על המיטה שלנו, ושוב רצית לרדת ממנה אחרי שזחלת לעברה השני, אני בעקבותיך: "צ'ופצ'יק, קודם כל, הרגליים", ופתאום עצרת את עצמך (הראש שלך היה כמובן כבר מחוץ למיטה), זחלת קצת לאחור, סובבת את הגוף עם הטוסיק קדימה, הורדת רגל אחת, ואז גלשת למטה! מדהים! וכך זה קורה מאז. מה שמדהים לא פחות, שבינתיים אתה לא עושה את זה לבד לגמרי. אתה תמיד מזנק קדימה ומחכה שאגיד לך: "רגליים קודם כל", ורק אז אתה מסתובב, וגם מלווה את התנועות במעין צעקת "אוף" כזאת...:) כאילו: "אוף, אמא, באמת".