תחושת הבטן תעזור לנו לדעת

היום קפצו לבקר אותנו שירה וזהר. היה מאוד מאוד נחמד. ביליתם לכם יחד בבריכה בחוץ.

זהר ואתה השלמתם פערים בסיפורים על דה ועל מה. כל פעם מדהים לראות אותכם ביחד. שניכם בנים. מפרידים ביניכם כעשרה ימים בלבד, ולכן אתם כמו שני תאומים - תמיד נמצאים באותם שלבים התפתחותיים, אך תאומים לא דומים - כל אחד מכם מיישם את השלב בו נמצא בצורה שונה.

גם שירה ואני דיברנו בינינו. אני מאוד אוהבת לדבר עם שירה. השיחות שלנו תמיד מלמדות אותי משהו, מבהירות לי משהו, משקפות לי משהו. אני בכלל התברכתי בחברות טובות, ואני מוקירה את הקשר בינינו מאוד. אחד הנושאים שעלו בשיחה היום עם שירה היה על איך יודעים... איך יודעים מה נכון איתכם ומתי. מעניין (אך, כמובן, לא מקרי) שזה גם הנושא שעלה היום במפגש האמהות אצל תמר. התשובה, כמובן, היא כי מקשיבים לעצמנו. בסופו של דבר, באוקיאנוס הזה של דעות ושל גישות, אין לנו על מי לסמוך מלבד תחושת הבטן שלנו. ואני גם מעדיפה שכך יהיה, האמת. כי בסופו של דבר אני חיה עם עצמי (ועם אבא שלך, כמובן, אך גם הוא שלם איתי כשאני שלמה עם עצמי:), וכדי לישון בלילה, אני חייבת להיות שלמה עם עצמי.

תחושת הבטן היא אכן אינטואיטיבית. אך היא גם ניזונה מהידע ומהחוויות שרכשנו. הידע כל כך חשוב! אתה כל הזמן מזכיר זאת בחוויות שאנחנו חווים ביחד. היום, למשל, עשית כן בדרך הבאה. היית עסוק בחקירת מחבת. זהר בא לקחת ממך את המחבת. לא נתת לו, ואך השמעת קול טרוניה. זהר הביט עלי. אלה המקרים שבתיאוריה אני תמיד "נרתעת" מהם. אני משתדלת ללמוד כל הזמן על איך להגיב בסיטואציות שונות. אך אז אני דואגת שבשעת המבחן, כשלראשונה יקרה משהו שעוד לא התנסנו בו די עד שהוא הפך להרגל, כל הידע שצברתי יתבלגן לי בראש, ובמקום להגיב, פי יתמלא מים, ואני אקפא במקום. איך אזכור איך להגיב?? אני שומעת אותך, אפרוח.... כמובן, מהבטן. כמו שהגבתי היום: "זהר, אתה יכול לשאול את עידן אם הוא יסכים לתת לך את המחבת". ורגע קט מאוחר יותר, הושטת לזהר את המחבת. הקשבת למה שאמרתי לו! תחושת הבטן הזו... איזה מזל שהבטן מחפה על הראש...:)

זו תמונתכם מלפני חודשיים, אז הייתם בני תשעה חודשים.