מסתגלים להסתדר ביד אחת

אתה פשוט ילד מדהים!

אינך מזיז כלל את יד הימין שלך. אתה יודע שהיא כואבת לך, ולכן אתה לא מכאיב לעצמך. הגיוני, לא? ובכל זאת, מדהים. אנחנו משאירים לך אותה מתחת לחולצה, וגם היא מקבעת לך אותה במעט. מבחינתך, זה מצב נתון. ואתה יוצא ממנו. מנסה לראות מה אתה יכול לעשות ביד אחת.

אתמול ניסיתי לתת לך כמה שיותר להסתגל למצב החדש. ניסית לאט לאט את הגבולות החדשים שלך. עד לאן אתה יכול להגיע בישיבה, אם אתה יכול לשכב ולזחול. דמעות של אושר זלגו לי מהעיניים כשפתאום נשכבת על הגב והתחלת להניף את הרגלים ואת יד השמאל שלך בתנועות הג'וק ההפוך המפורסמות שלך. לא התאפקתי וכתבתי הודעה לאבא שלך. גם הוא כמעט התחיל לבכות מאושר באמצע הצגת פרוייקט הגמר של הסטודנטים שלו.

והיום נראה שאתה כבר הסתגלת לגמרי. והמצב אכן חדש. מילד זוחל, נעמד, מטפס, מתהפך, אקטיבי בכל קנה מידה, אתה כרגע יכול בעיקר לשבת. וכמובן, זה מגביל מאוד. מדי פעם אתה יורד לשכיבה על הבטן ואפילו קצת זוחל (כמו בתמונה שצולמה כבר אתמול בבוקר), אך בעיקר יושב. לעמוד אינך יכול - כנראה זה עניין של שיווי משקל. ואנחנו כמובן לידך. כל הזמן. אתה ממש מחפש אותנו לידך כל הזמן. כאילו שואף את ביטחונך מאיתנו. אני חייבת להודות שיש בקרבה הזו שלך אלינו משהו משמח - בשונה מהימים שלפני החבלה, אז היית מניח את ראשך על הכתף שלנו רק לרגעים ספורים אחרי שהתעוררת, וגם זה לא תמיד, עכשיו הרגעים האלה ארוכים יותר. אתה ממש נהנה להישאר ככה איתנו תקופת זמן אפילו ארוכה למדי. כמובן שהייתי מעדיפה שהחבלה לא הייתה מתרחשת, אך אני נהנית רגעים אלה. מאוד.

גם אנחנו מסתגלים למצב החדש. איננו משנים מגישתנו אליך - מכבדת, אך גם מסייעת. מנסים לתמוך בך, אך גם לאפשר לך מרחב פעולה. אני חושבת שככל שהתמונה הכללית תשאר רגילה יותר, כך השיקום שלך יהיה מהיר יותר. אני כבר חושבת על הפעילויות השונות שיהיה אפשר להציג לך בישיבה.

קשה לראות אותך כך. ללא תזוזה. אתמול במפגש אמהות היה לי הכי קשה. לראות את כל החברים שלך זוחלים לכל הכיוונים, ואתה לידי. אך התגברתי על עצמי. אני חייבת לחשוב מחשבות פרודוקטיביות. אני לא רוצה לרחם עליך. לא מגיע לך. זה המצב. אתה לא מרחם על עצמך. אני לומדת ממך. זאת המציאות. אין עבר. אין עתיד. מכאן ממשיכים לבנות את העתיד. שהוא יהיה גם המציאות. למרות ששבועיים - שלושה שאמורים לעבור עד שהשבר יתאחה בעזרת השם, זה זמן ארוך. אני משתדלת לא לחשוב על כמה זה יכול לשנות אותך. אני מאמינה בך.

בדשא היום כולם שאלו לשלומך. ולא היה אחד שלא ציין כמה גיבור אתה, וכמה שאין דבר שיכול לשנות את המזג שלך. כולם אמרו לנו כמה מדהים אתה. וכולם צודקים בכך! ההורים שלי ואבא של אבא שלך באו לבקר. היה שישו ושמחו!