צעדים ראשונים ליד השולחן!

בימים האחרונים הייתי קצת חולה, אז אתמול יצא לך שוב לבלות יום שלם עם אבא! איזה כייף לך! אני הייתי מוכנה לבלות עם אבא שלך לבד ימים שלמים, ואף מאות שנים..:)! אני רק הצטרפתי לשעות הנקה ולהרדמה לישון (חוץ מבבוקר, אתה לא מצליח להרדם אם אני לא לידך).

אבא קצת מודאג שאתה לא אוכל הרבה. כאן בתמונה אתה מתפקע מצחוק אחרי כמה ביסים קטנים של תפוח. אני מבינה אותו - הוא מכין אוכל מדהים וכל כך רוצה שתטעם ממנו כבר. אתה באמת טיפל'ה מפסיד. אך אני בטוחה שבזמנך, כשתרגיש נכון, אתה עוד תהנה מאוד ממנו.

אבא שם לב לזה שכשאתה מנסה לגעת במשהו בפעם הראשונה, אתה לא עושה כן בגסות ובתנועת מחטף, אלא בעדינות האופיינית שלך אתה מושיט יד, נוגע בפעם הראשונה, לוקח את היד בחזרה אליך, שוב נוגע - כך כמה פעמים, עד שאתה מרגיש מספיק בטוח לקחת את החפץ החדש לגמרי לידיך.

אתמול התחלת לאט לאט לטפס למשטחים מוגבהים ללא עזרה. אתה עוד עושה כן ממש בזהירות, ולרוב קורא לנו כדי שנעזור לך. אך שמחנו לראות זאת. מה שעוד לא חזרת לעשות מאז התאונה - להתיישב משכיבה. אני כמעט בטוחה שהיית עושה זאת לפני התאונה. עכשיו אתה מתיישב רק ממקום מוגבה, כלומר, אתה יורד לישיבה.

והכי חשוב - אתה עושה כבר כמה צעדים כשאתה מחזיק את עצמך! ליד השולחן, או ליד המיטה שלנו, אתה מתהלך לך בצעדים קטנטנים זעירים. רק קצת. אבל איזו התרגשות!