יום שלישי, 1 ביולי 2008

שברתי לך יד...

מהו רגע???

רגע אחד ראיתי אותך זוחל אחרי מחייך כהרגלך. רגע אחרי זה לא הצלחתי לראות אותך מתחת לארון נעליים שכיסה את כל כולך. רגע נוסף של שקט מבהיל. רגע כל העולם שלי נעצר דום. רגע שאני שומעת את עצמי צורחת. רגע אבא שלך עף לכיוונך. רגע אתה זועק בידיים שלו. וכל זה יחד קרה ברגע!

שלשום בצהרים התעוררת כהרגלך. הייתי למטה. לא שמעתי אותך קורא לי. רק שמעתי את אבא שלך מדבר איתך. מסתבר שהוא שמע אותך מחדר עבודה שלו מזיז כסא מעץ שעומד בחדר השינה. כנראה התעוררת מתישהו וירדת לבד מהמיטה. כל פעם שאתה עושה את זה משמחת לי את הלב. אתה מצליח להגשים בעצמך את רצונותיך.

באתי, נישקתי אותך כרגיל. הכל כרגיל. שום דבר לא מבשר את הרגע שאמור להגיע. השעה הייתה 14:45. חם מאוד למעלה, למטה קריר יותר. יש לנו עוד איזו שעה להעביר עד שנצא לדשא. רציתי להפתיע אותך בפעילות חדשה שאבא בנה בשבילך (קופסא עם כדור). חשבתי שתהיה זו הזדמנות מצוינת להציג לך אותה. אתה נינוח ושליו אחרי השינה, הריכוז שלך לא מופרע בידי העייפות.

ניגשתי לחדר הארונות שמימין לחדר השינה. בין שני חדרים אלה עומד ארון נעליים בן שלוש מגירות נפתחות באלכסון לכיווננו. גובהו כמטר. מעולם לא ראיתי בארון זה מפגע בטיחותי. הוא גבוה ויציב. אני צריכה ממש להפעיל מאמץ כדי להזיז אותו. הייתי מוטרדת יותר מתמונות ממוסגרות שעמדו עליו. תכננתי להזיז אותן משם.

בפתח חדר הארונות בדרך כלל עומדת העגלה שלך - היא גם חוסמת לך כניסה לשם. לא יודעת מה עבר לי בראש, אך החלטתי להידחף בין העגלה לקיר כדי להוציא את הפעילות. במקום להוציא את העגלה החוצה. כנראה לא רציתי להזיז את העגלה, כדי לא לפתוח לך פתח לחדר הארונות, שלא כל כך בטוח בשבילך. החלטה רגעית שכמעט הפכה לגורלית. גם אם אי אפשר כל כך להתייחס אליה כאל החלטה שרירותית ולא אחראית.

כנראה איכשהו הזזתי עם האגן את הארון. אני זוכרת את החיוך הסקרני שלך: "אמא, מה את עושה שם?", ורגע קט אחרי זה אני מרגישה את הארון עף מאחורי לכיוונך. ברגע! אני אפילו לא מספיקה להניף את היד כדי לעצור אותו. רק לזעוק לאבא שלך - גם זה נדמה לי היה כבר אחרי שהארון כיסה את כל כולך. קשה לי לנשום! כל כך שקט! אני רואה את אבא שלך (מזל שהוא היה בבית) מזנק לכיוונך (הוא סיפר לי אחרי זה שראה את הארון עף עליך, אך הרגע הזה גם בשבילו היה קצר מדי כדי להגיב). מרים את הארון. מרים אותך. אתה נקרע בבכי - אני מרגישה סוג של הקלה. אתה משמיע קול! על פניו אין אתה מדמם, וכל הגוף שלך נראה שלם. אתה רק בוכה, ובוכה, ובוכה.

כך מבשך כשעה. אתה על אבא שלך. לא מוכן לבוא אלי. מזל שאבא שלך שליו וקר רוח. רק העיניים שלו זועקות מכאב. כלפיך הוא משדר בטחון ורוגע. ואתה נרגע. אך לא זז ממנו למילימטר. הצלחנו להושיב אותך על הרצפה למספר רגעים (רגעים אלה עשויים מחומר אחר - הם הרבה יותר ארוכים מהרגע ההוא), אך לא הסכמת לשכב על הבטן או לזחול. רק כעבור כשעה הסכמת לבוא לזמן קצר אלי. החלטנו לגשת לקופת חולים, שהסניף שלה נמצא חמש דקות הליכה מהבית שלנו. ולמזלנו, ד"ר בורנשטיין, הרופא שלך, רוב הזמן שם.

ד"ר בורנשטיין קיבל אותנו ללא תור. אתה עדיין עצוב ושקט. אנחנו לוקחים בחשבון שעברת טראומה רצינית, ולוקח זמן להירגע, אך בכל מקרה אנחנו קצת מודאגים שעוד לא חזרת לעצמך. עברה כבר כשעה ורבע. ד"ר בורנשטיין מפנה אותנו למחלקת תאונות או למיון של בית חולים - תלוי בהחלטתנו ובשעה. הוא מציע לנו לפנות לשם מייד, כדי לעשות לך סדרה של צילומים. הוא פונה לסדר את העניינים הבירוקרטיים. אך פתאום... אתה רואה מחשב, מקלדת... ומתעורר לחיים. מתחיל לפטפט, אפילו צוחק. מזיז ידיים. כולנו נושמים קצת לרווחה. ההמלצה משתנה - במצבך כרגע נחכה לראות איך תרגיש מאוחר יותר, ורק במקרה הצורך נפנה לבית חולים. אני משום מה הייתי בטוחה שיד השמאל שלך, שהייתה יותר קרובה לארון, נפגעה. ודווקא אותה התחלת ממש להרים ולהזיז אצל הרופא. ראינו גם שאתה מזיז את אצבעות יד ימין.

החלטנו ללכת לדשא. חשבנו שהדשא, המקום האהוב עליך, והחברים שלך של שעות אחר הצהרים ישרו עליך מספיק בטחון ויעזרו לך לחזור לאיתנך. אך שם שמנו לב שאתה לא מרים בכלל את יד הימין שלך. כאילו נטרלת אותה לחלוטין. אתה גם עדיין לא נשכב על הבטן ולא זוחל. גם לא חייכת. כולם הופתעו לראות אותך כך. אנשים לא רגילים לראות אותך עצוב או בוכה. התלבטנו, אך החלטנו לנסוע למיון של בית החולים רמב"ם. חשבנו שעדיף לנסוע עכשיו, מאשר באמצע הלילה, אז בכלל תבהל עוד יותר מכל הסיטואציה.

לפני שנסענו לבית החולים, אני ירדתי הביתה והזזתי את הארון הארור מהמסדרון לחדר העבודה. לא יכולתי לראות אותו וגם לא רציתי שיזכיר לך את מה שעברת. הצטרכתי ממש להפעיל את הכוח כדי להזיז אותו לבד. לא מצליחה להבין איך בתנועה קלילה הצלחתי להפיל אותו?!

הגענו למיון ילדים בסביבות השעה 19:00. כל הדרך הזכירה לי איך לפני פחות משנה נסענו פחות או יותר באותה השעה ללדת אותך. היה נדמה לי שזה היה אך לפני רגע. מדהים עד כמה זה הרגיש לי קצר - בפעם הראשונה מאז שהגעת אלינו, הרגשתי שעבר כל כך מעט זמן מאז שהצטרפת אלינו. כל כך כאב לי אז בלידה. נראה היה שזה נמשך נצח. ושוב, רגע קצר אחרי, כל הכאב נעלם, ואתה חייכת אלי! התפללתי כל הדרך. אתה החזקת לי את היד. הודיתי לך כל כך שהסכמת להתקרב אלי בחזרה.

האחיות במיון, שהיו אמורות למדוד לך מדדים שונים, הצליחו קצת להבהיל אותך. אך הרופאה שבדקה אותך הייתה ממש ממש נחמדה. רופאת ילדים למופת. סיפרה לך סיפורים על פרפרים ובידרה אותך עד כדי כך שהצליחה לבדוק אותך, לרבות להציץ לך באוזניים, ללא שהוצאת הגה. היא אכן הזדעזעה כששמעה את הסיפור. לא אמרה מילה, כמובן, אך יכולתי לקרוא את העיניים שלה. אני מבינה אותה מאוד.

היא הפנתה אותנו לעשות צילום ולהיבדק במיון אורתופדיה. היית כבר ממש ממש עייף. גם ביום רגיל היית כבר הפוך בשעה זו. ואז פגשנו את הטכנאית הזוועתית. אם לא הייתי רוצה שהסיוט הזה כבר ייגמר, כמה שיותר מהר, אני חושבת שלא הייתי עוברת על יחסה בשתיקה. יותר נכון, על חוסר יחס. היא ראתה תינוק קטן, עייף, כואב לפניה, אך זה לא עניין אותה. בקרירות לב מזעזעת ובציניות היא רק רצתה לצלם אותך כמה שיותר מהר ולהתפנות לענייניה. עמדנו משני צידיך והחזקנו אותך בידיים, כדי שתוכל לצלם. היה פשוט נורא. בכית כל כך! וממש הושטת אלי את יד השמאל שלך כדי שאקח אותך, אך היא לא נתנה לי. שרתי לך, ניסינו להרגיע אותך - כלום לא עזר. ברגע שסיימה, ולקחתי אותך, התעלפת בשינה רק מהמגע שלי בך. בעמידה עלי, כשהראש שלך קבור בתוך הצוואר שלי, ואתה מחבק אותי חזק חזק. אפילו לא הלבשנו לך את החולצה, רק כיסינו אותך.

במיון נתנו לנו את ההבחנה שכה פחדתי ממנה - אכן שבר הזרוע הימנית שלך. במקום שמתחת לכתף. אז בפעם הראשונה פרצתי בבכי. לא החזקתי מעמד יותר. הם היו ממש נחמדים - הרגיעו אותנו ששברים בגיל זה מתאחים תוך זמן קצר יחסית - שבועיים - שלושה, ולא אמורים להשאיר כל השפעה עליך. אמרו לנו שאין מה לעשות חוץ מלחכות שזה יתאחה מעצמו - אפילו לאנשים מבוגרים, שיש להם שברים במקום זה, רק מקבעים, ולא שמים גבס. רק כשהמשכנו לשאול, אם אפשר לעזור לך איכשהו, הוסיפו, שאפשר פשוט לא להלביש לך את השרוול על היד הפגועה. כך החולצות בעצמן יקבעו את היד במקומה. למרות שאתה לבד, בעצמך, מרגע התאונה, לא מזיז את יד הימין שלך. את הכל מאז אתה עושה ביד שמאל.

חזרנו למיון. אתה עוד ישנת. שם אמרו לנו לחכות עוד מספר שעות. בהתחלה הם אפילו רצו לאשפז אותך למעקב. בגלל שקיבלת חבלה כה חזקה,גם בראש, הם רצו לדעת איך תרגיש. הסימנים הטובים שהיו הם שלא הקאת, שלא היית ישנוני (לא נראה לי שאתה יכול להיות ישנוני..:), שהזזת את הגוף, שאכלת ושינקת. אך הם רצו להיות יותר בטוחים. אז חיכינו. וחיכינו. אבא המדהים שלך ניסה כל הזמן להרגיע אותי ולטפל בי. אני לא יודעת מאיפה הוא לוקח את הכוחות שלו לפעמים. בינתיים התעוררת. איכשהו, הטיפול בהלם שקיבלת מטכנאית רנטגן, שבזכותו התעלפת בשינה, השפיע עליך לטובה. חזרת אלינו - צוחק ומחייך. כשקראו לנו להיבדק שוב בחדר המיון, כבר צחקת עם כולם, כהרגלך.

הרופא הבכיר של חדר המיון, שמסתבר שלפני כמה שנים שכר בית בטבעון שצמוד לבית שלנו, בדק אותך בעדינות ובליווי צחוק ובדיחות. קיבלת אותו בנחת רוח. מכיוון שעברו כבר תשע שעות מאז החבלה, ונראית מצוין יחסית למה שעבר עליך, הסכימו לשחרר אותנו הביתה. הונחינו להמשיך לעקוב אחרי ההתנהגות שלך ביממה הקרובה ולהגיע לבדיקת המשך ומפראות חוץ ביום חמישי. הרופא היה ממש חמוד. המחשב בחדר המיון (שלא תטעה - נתת גם לו יחס אישי ומיוחד) לא היה תקין, אז הוא שלח אלינו את הצילום של היד השבורה שלך מאוחר יותר מהבית שלו.

חזרנו הביתה אחרי חצות.

לקח לי זמן עד שהצלחתי לעכל את מה שקרה. וזה קרה שלשום כבר. אתמול במפגש אמהות, שממש תמכו בי לאורך כל הדרך (איריס ולימור החמודות עקבו אחרינו בהודעות פלאפון לתוך הלילה), דיברנו על הפעמים הראשונות שבהן הרגשנו רגשות אשמה, מאז שהפכנו לאמהות. על לקיחות אחריות ועל המשך הלאה. אפילו תמר חלקה איתנו לראשונה את חווייתה. מאוד הערכתי את זה. כל התמיכה חיממה לי את הלב. אך משהו לא לגמרי הסתדר לי. רק היום, כשאבא שלך אמר משהו בהיסח דעת, אני חושבת שהבנתי מה זה היה. הוא אמר משהו לגבי זה שאני לא מפסיקה להרגיש אשמה. עניתי לו שזה נכון, אך האשמה היא לא העניין. אינני מתכוונת להתמלא רחמים עצמיים בשל כך, או רחמים כלפיך על מה שעשיתי לך. אני אומרת כי שברתי לך את היד, כי עובדתית אכן שברתי לך את היד. עם עובדות אי אפשר להתווכח. אז הוא אמר: "אך עשית זאת בלי כוונה!". ואז הבנתי. זה בדיוק זה! למרות שהדבר נעשה ללא כוונה, התוצאות שלו היו יכולות להיות גורליות! זה בדיוק מה שאני מרגישה. לא ממש אשמה, לא נקיפות מצפון, ולא הסקת מסקנות למניעת מקרים דומים בהמשך. כלומר, אני וודאי מרגישה את כל אלה. וכמובן, רק אני אחראית למה שקרה. אך לא בעוצמה שציפיתי אפילו מעצמי שארגיש.

יותר מכל, אני מרגישה סוג של ריקנות קרירה ומפחידה, ובו בזמן הרגשת הודיה חמה ועוצרת נשימה. על כך שזה הסתיים רק ביד שבורה. זה קרה ברגע! ברגע! ואפילו לא ברגע של חוסר תשומת לב או של חוסר אחריות. אם זה היה קורה שוב, הייתי עושה את אותם הדברים. הארון לא היווה מבחינתי סכנה. אין לי על מה להתחרט, לבד מזה שזה בכלל קרה. וזה בדיוק זה! החיים חזקים מאיתנו. לא משנה כמה זהירים, כמה אחראים וכמה אכפתיים נהיה, אסונות עדיין עלולים לקרות. וזה כל כך מפחיד, שאפילו עכשיו כשאני כותבת על כך, עיניי מתמלאות בדמעות ונשמתי נעתקת ממני. כל היקר לנו יכול להילקח מאיתנו ברגע. כל מה שנוכל לעשות - להתפלל ולהאמין. ולקוות... תמיד לקוות לטוב.

ובכל זאת, בני היקר לנו כל כך, אני מצטערת על כך ששברתי לך יד. אתה וודאי יודע שהייתי שוברת את שתי ידיי, וגם את רגליי, כדי לחסוך ממך את החוויה הזו. תודה על כך שאתה מתמודד עם זה כל כך יפה. אני מאמינה בך. ואני מאמינה שתחזור אלינו ותפיק ממנה משהו חיובי. ואני מקווה, מקווה מאוד שתפילותיי יגנו עליך ועל אבא שלך. אתם יקרים לי מחיי. שנדע רק רגעים שמחים ומאושרים. אני אוהבת אותכם מאוד! אני מקווה שלא יכאב לך עוד הרבה....

4 תגובות:

eyal weissbein אמר/ה...

יקרתי, היכולת שלך לתאר את הרגע, אותו רגע גורלי- מצמררת. כל פעם שאני נזכר ברגע הגורלי הזה אני מנסה לשחזר שוב ושוב אם היה משהו שיכולתי לעשות- לזנק, לספוג את המכה, אולי אם הייתי טום קרוז ב"משימה בלתי אפשרית", אבל תרחישים כאלה קורים בסרטים. קפאתי לשנייה, לרגע, ועד שהגבתי הארון כבר היה עליו.
אני מניח שאנחנו מרגישים אשמה כי אנו יודעים שזו האחריות שלנו לשמור עליו ולרגע אחד נכשלנו, אבל בואי נזכור שבהמון רגעים אחרים הצלחנו, היינו שם בשבילו.
גם עכשיו אנו שם בשבילו כדי לעזור לו להבריא. אני אוהב להיות איתך הורה ולגדול ביחד איתך לתוך זה. בבקשה אל תשני כלום- את האמא שתמיד איחלתי שתהייה לילדיי. אני אוהב אותך מאד.

ANNA SALITA אמר/ה...

הי לכם. קראתי את התיאור המחריד
של מה שעברתם
באותן השניות בהן עידני היה מתחת לארון ולא הוציא הגה-סוף העולם...זה נורא, אבל זה באמת נס שהכל הסתיים בשבר בלבד(אמנם זה לא נשמע כל כך טוב, אך הכוונה שלי שפשוט ניצלת, עידני). היה מעליך באותו רגע נורא מלאך שומר. כואב לראות אותךכך, אך אני מקווה
שבעתיד הכי קרוב תחזור לזחול ולעסוק
בכל מה אתה אוהב.
אתה מתמודד עם זה כפי שלא כל מבוגר היה מתמודד, הרי לנו - המבוגרים יש נטייה להתבכיין ולחפש רחמים בעיניהם של הסובבים כשרע לנו, ואתה--אין מלים בפי- באמת גיבור, גיבור קטן שלנו. אני מקווה בשבילך עידני ובשביל הורייך שזאת החוויה הכי טראומתית בחייך. שלא תדעו מכל צער.אנה

אנונימי אמר/ה...

באמת כואב וקשה סיפור התאונה המצמרר.
הזדהתי עם הכאב שלכם.......
את כותבת בצורה כל כך נעימה ומרתקת.
רציתי לציין שאני מאוד אוהבת לקורא גם את התגובות של בן זוגך, כל כך מרגש.
אתם צריכים להוציא איזה ספר ביחד

My Child's Diary אמר/ה...

תודה רבה רבה על המילים החמות!

חייבת להצטרף למילותייך לגבי הכתיבה של בן זוגי. אם רק הייתי יודעת איך לעודד אותו לכתוב יותר.

ולגבי הספר, הלוואי... אולי יום אחד, אם כי אין לי מושג על מה לכתוב ומי ירצה לקרוא את זה. אני מאוד אוהבת לכתוב, אך בין כתיבת בלוג לבין כתיבת ספר... לא יודעת בדיוק איך עושים את המעבר...:)

Related Posts with Thumbnails