מתי כן נתערב

ההתערבות היא מינימליסטית:

"Preventing Errors in Using the Material. If a teacher sees that material is being used in a way that will not attain its goal, that is, in a way that doesn't benefit the development of a child's intelligence, she should prevent him from continuing. She will do this with the greatest sweetness if the child is calm and good-tempered; but if he show a tendency to misbehave, she will check him with earnest words, not in a way that can seem to be a punishment for noise and disorder, but rather as in indication of her authority over this child.
...
...When the material is used wrongly so as to create confusion, of for needs that it cannot satisfy it is not really used at all. The result is a waste of energy and uproar. This prevents a child from being able to concentrate and therefore from being able to grow and develop. This might be compared to a hemorrhage in the body which releases blood that should flow through the heart if one is to remain healthy or even alive. It cannot be said that one learns by making mistakes of this type. The longer one persists in such an error the farther removed he is from the possibility of learning.
It is, then, in such conditions that the teacher's authority intervenes to assist the endangered little soul, offering it now gentle, not energetic help" ( "The Discovery of the Child" by Maria Montessori, pages 153-155).

נתערב רק כשהשימוש בחומרים הוא לא למטרה ראויה. השימוש בכל פעילות הוא למטרתה, או לקידום פיתוח האינטליגנציה שלך. הגבול לעיתים יכול להיות דק מאוד, ולכן אני בדרך כלל מסתפקת בלסמוך על תחושת הבטן שלי (כמו תמיד). ההחלטה בין אם אתה חוקר את הפעילות, או מזלזל בה אינה פשוטה. בדרך כלל, אם אתה מתחיל לשחק בפעילות, או לזרוק אותה - אני אתערב. בהתחלה אעיר: "אתה יכול להשתמש בפעילות ל...". אם מדובר במשהו שאתה מתחיל לשחק בו, אנסה להסיח את דעתך לחומר אחר שבו אתה יכול לשחק: "אתה יכול לזרוק כדור", או "אתה יכול לשחק בקוביות". תמיד אנסה להבחין אם אתה פשוט עייף או רעב, ולכן מנסה את הגבולות יותר מהרגיל. אז אני פשוט אוסיף: "אני מניחה כי אתה עייף. תוכל לחזור לעסוק ב... כשתהיה מוכן ל...", או "אני מניחה כי סיימת לעבוד להיום. תוכל לחזור לפעילויות מחר". ומעבירה את תשומת ליבך למשהו אחר. אם אתה מתייחס לפעילות שלא בעדינות, אני אומרת משהו כמו: "אוי, אני מקווה שלא קרה דבר לעלה (מזכוכית, למשל). בוא נבדוק אם הוא בסדר". ואחרי שאני בודקת אותו בקפידה, אני מוסיפה: "איזה מזל שהוא שלם. אנחנו מתייחסים בעדינות לעלה. הוא כל כך מיוחד. אנחנו רוצים שהוא ימשיך להיות כאן, כדי שנוכל לעבוד איתו ולהנות ממנו". כמובן, תמיד אעיר בקול רך אך סמכותי. כמובן, תמיד אקפיד על אותה ההתייחסות.

מדהים כי ההתנגדות שלך לכך היא הרבה פחות ניכרת ממה שהייתי אולי מצפה שתהיה. הרבה מונטסוריאנים ממליצים לקחת את הפעילות מהילד שלא עושה בה שימוש ראוי, ולהחזיר אותה כשיהיה מוכן להשתמש בה כראוי: "אני אשים את זה בצד, עד שתזכור איך משתמשים בפעילות זו". אני משתדלת לא להגיע לצד קיצוני זה. בעיני הוא מתפרש כעונש, וכמו תמיד, הייתי מאוד רוצה כי השמירה שלך על חוקי העבודה בפעילויות, או על העיסוק בעדינות בהן, יגיע באמת מתוך כך שאתה מכבד אותן ורוצה לשמור על שלמותן.