מצבי רוח

לעיתים כל כך קל לשכוח כי כולנו אנשים של מצבי רוח, או במילים אחרות, כי מצבי רוח הם חלק אינטגרלי של חיינו. של מה שאנחנו.

והרי זה בסדר וטבעי.

מה שלא טבעי הוא כי דווקא בהקשר של האנשים הכי קטנים, אנחנו מקנים למצבי הרוח משקל יתר, או לחלופין, מתעלמים מטבעיותם לחלוטין.

לעיתים אתה פשוט שקט. אתה נשכב על הרצפה, או, מתכרבל בחיקי, או, אם אנחנו, למשל, נמצאים במגרש המשחקים, יכול שעות להתבונן בילדים משחקים. או ברכבים חולפים בכביש.

ואז ישירות יש מי שינסה להדביק לך שלט: "ילד ביישן", או "ילד שקט", או "ילד מפונק", או שיתקדם עוד צעק אחד ויקבע מסמרות "הילד זקוק לחברת ילדים אחרים - את לא רואה שחסר לו?"

וכאן אני מגלה לך סוד אחד גדול ענק - לעיתים, אנשים אלה מצליחים לחדור גם אלי.

הבשורה המשמחת - לעיתים נדירות.

ואז אני משתדלת כמה שיותר להזכר בעובדת חיים פשוטה - אתה בהחלט לא זקוק לשום דבר מעבר למה שיש לך כרגע, אלא שפשוט יש לך, כמו לבטח, גם לאותם המעירים בעצמם, מצבי רוח. ולעיתים בא לך להיות לבד, ולעיתים ביחד, לעיתים אתה קצת יותר חולמני, לעיתים קצת יותר תזוזתי, לעיתים אתה באמת יותר שקט, ולעיתים כל מה שבא לך הוא להניח את הראש המתוק שלך במקום שהכי מזמין באולם- על הכתף או על הברכיים שלי. לכל אלה אין שום הסבר אחר מאשר אחד ופשוט - יש לך מצבי רוח, וזה חלק טבעי מאוד מההתפתחות שלך. אתה מביא אותם לידי ביטוי. והרי טוב שכך!

וגם לי יש מצבי רוח. וגם אני נותנת להם ביטוי. כמו, למשל, היום, עכשיו. אני טיפל'ה יותר עצובה, אני טיפל'ה יותר שקטה. אם תשאל אותי מה גרם לכך, אולי אני אזכיר את החדר שלך שהוצף במים בגלל המבול שירד היום, אחרי שקצת הזנחנו את הטיפול בדלת היציאה, אולי אני אציין כי לא ממש שמחה לחורף הקרב והבא, אולי אני אספר כי טיפל'ה בודד לי, ואולי אני אסתתר מאחורי העובדה כי אתה גדל כל כך מהר. ואולי פשוט בא לי היום להיות קצת מלנכולית. למה? אני לא יודעת. ולמה בכלל אני צריכה לדעת? לא בשביל זה קיימים מצבי הרוח אלא כדי לתת מעוף למשאבי הרוח העולים בנו, לעיתים קצרי מועד, לעיתים חזקים, ולעיתים סתם מעין רוח פרצים קלילה? האם בטבע אנחנו שואלים מהיכן מגיעה הרוח? ומתי תגיע הרוח הבאה? או שאנחנו פשוט בוחרים להתמסר לה, או לחילופין, להסתתר תחת מכסה בטוח עד שתחלוף ותשוב השמש? לעיתים, הרבה יותר חשוב לא לחפש את הסיבות ואת הנימוקים, אלא לקחת צד הצידה, לתת לנשימה לזרום, לנטרל את כל הקולות המעיקים עלינו, ופשוט לחיות. ואולי כל היופי דווקא בכך. דווקא ברגעים האלה של מצבי הרוח הלא צפויים. אולי דווקא אז החיים הם בהתגלמותם. דווקא אז, כשלנו, לכאורה, אין כל שליטה במתרחש בנו. או שדווקא אז, בפועל, אנחנו בוחרים לקחת את השליטה לידינו. ולא לשלוט. והרי למה מצב זה שונה ממצבים אחרים בחיינו, אז אנחנו בוחרים לתת ביטוי חזק למצבים המשמחים בחיינו - כמו, למשל, לריקוד ספונטני זה עם צעיפי משי שרקדנו לפני כמה ימים..?