יצירה ברוח מונטסורית

"Because her primary concern was the human spirit within each child, it is worth noting that Montessori included music and art materials as integral parts of the classroom environment. They are freely available to the children at all times, and never relegated to a separate room and a "specialist" teacher down the hall from the regular classroom. The message to the children is that these expressions of the human spirit are not esoteric activities for the talented few but activities to be understood and engaged in by all. The beauty and naturalness with which Montessori elementary school students illustrate each piece of their work is ample testimony to this process of combining artistic expression with academic work" ("Montessori from the Start" by Paula Polk Lillard, page 9)

גם בתחום האומנות נשמרים העקרונות הקבועים של הגישה המונטסורית:

* סביבה מתוכננת ובטוחה (prepared environment) - בסביבת העבודה של הילד יהיה מקום מוגדר המיועד ליצירה. החומרים והמקום יהיו זמינים תמיד. מסודרים, מובנים ומאורגנים, כך שהילד יוכל להתמצא בהם בקלות. הילד תמיד יהיה מוזמן להשתמש בהם. מבחינת הגישה המונטסורית אי אפשר ללמד אומנות במסגרות מכוונות על ידי המבוגר, ובשעות מוגדרות מראש (למשל, בחוגים). הרי היצירה היא עניין של מוזה. ואיך ניתן לכוון את הגעת המוזה דווקא במהלך מסגרות הזמן המכוונות על ידי המבוגר? בנוסף לסביבת העבודה, הילד יוקף בסביבה אומנותית גם בחיי היום-יום:

"Art is a way of approaching life, of moving and speaking, of decorating a home and school and oneself, of selecting toys and books. It cannot be separated from other elements of life... Every part of the home influences the child's developing sense of beauty and balance, shape and color" ("The Joyful Child" by Michael Olaf Company, pages 48-50)

ולכן בסביבת הילד תמיד יימצאו עבודות אומנות מובחרות שייתלו בגובה העיניים שלו, ובתקווה יזינו את הערכתו ליופי. ובכלל, סביבתו תהיה יפה ואסתטית.

* חופש בתוך גבולות האחריות (freedom within limits of responsibility) - אי אפשר כמעט להדגיש מספיק את חשיבות מתן החופש לביטוי היצירתי. הרי רק האדם החופשי באמת יהיה מסוגל לחשוף את הפוטנציאל היצירתי שלו בשלמותו. יהיה מסוגל להגיע לאני היצירתי הכי כמוס שלו, ולתת לנפשו להתגלות מחדש דרך היצירה. וכדי לאפשר זאת, כמובן, חייבים להיות קודם כל אנחנו, המבוגרים, מוכנים מאוד לקראת הפעילויות האומנותיות של הילד. אנחנו נציג לילד את הפעילות היצירתית כאילו הייתה זו פעילות רגילה בתחומים רגילים, כמו כישורי חיים או שפה: תהיה לה התחלה, סדר פנימי וסוף. בנוסף, יתווסף גם מימד חדש - ההדרכה איך ינקה הילד את הסביבה ויחזירה למה שהייתה בטרם יצר בה. זה יהיה הגבול החיצוני, אליו יתווסף רק הגבול הרגיל של השימוש בחומרים למטרה שלשמה הם נועדו. בצבעים, מציירים, למשל, על נייר, ולא על קירות הבית. אנחנו נדגים לילד הדגמה קצרה בלבד את השימוש הנכון בחומרים. בדיוק כמו במישורים האחרים. אך מעבר לכך, הילד חופשי. חופשי ליצור, להתנסות, לנסות, לחקור. חשוב מאוד לזכור כי מה שחשוב באמת הוא התהליך, ולא התוצאה הסופית. ולכן, ינתן זמן מספיק להתנסות בכל חומר בנפרד לעומקו. לא יהיה זמן מוגבל לפעילויות היצירתיות. הילד לא יונחה מה לייצר (ציורי אובייקטים מוגדרים, כמו גם ציור לפי נושאים, מגיעים בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר), אלא הבחירה תושאר אך לחקירתו העצמאית. לא נכיר לו חוברות צביעה (שבמקום לעודד יצירתיות אך מדכאות אותה). אם יבקש כי נצייר בשבילו או איתו, נשתדל בעדינות להמנע מכך. בכל מקרה, לא נלמד אותו איך לצייר את מה שהוא רוצה לצייר, וגם לא נצייר מיוזמתנו אובייקטים ריאליסטים (הדמיית הציור לחפץ ריאליבטי תבוא ביוזמת הילד בלבד). אם לא תהיה ברירה אחרת, אלא להגיב, נשתדל כי התערבותנו תהיה מינימלית עד כמה שניתן. נצייר קו קטן. נגזור חתיכה קטנה. זהו. ונניח לילד לקחת את המושכות הלאה. אם ניתן מחמאות, יהיו אלה מחמאות תיאוריות בונות בלבד. אם נעיר משהו, אם בכלל, תהיה זו הערה טכנית הגדרתית.

וכמובן, גם:

** דוגמא אישית - כמו תמיד, אם אנחנו לא נעריך אומנות ולא נחייה אותה, כל המאמצים שלנו להציג לילד את הרבדים המעשירים והמזינים של החשיפה לאומנות יכלו. לכן, ביתנו יתמלא ביצירות אומנות (למזלנו, ביתנו באמת שופע ביצירות האומן האהוב עלי). וגם בספרי אומנות. בהמשך, יגיעו גם יצירות שלך, יצירות משפחתיות משותפות, וגם הביקורים במוזיאונים.

** מחמאות (praising) - גם בתחום האמנותי, המחמאות שניתן לילד על יצירתו יהיו בונות ותיאוריות. אני ארחיב על כך בפוסט נפרד.

** כבוד ליצירתו של הילד - התהליך הוא זה שחשוב. התוצאה הסופית של יצירתו של הילד כשלעצמה שולית לתהליך היצירה. קיימות מספר דעות בקהילה המונטסורית לגבי פרשנות עקרון זה. לפי כולן, נתייחס ליצירתו של הילד בכבוד רב. לא נצייר עליה, לא נשנה אותה, לא נתאים אותה למשהו שלא היה בה מלכתחילה (למשל, לא נגזור ממנה כרטיסי ברכה, אלא ניתן מלכתחילה את כרטיסי הברכה לילד כדי שיוכל לצייר עליהם, אם ירצה), לא נשליך אותה לפח או נשאיר אותה מוזנחת על השולחן שבסלון. ואולם, יש שלא כותבים כלום על יצירתו של הילד, לא את שמה, או את שם הילד, או את התאריך. יש שלא מציגים את יצירותיו של הילד, כדי לא להרוס את יצירתיותו (אם ירצה להשוות את הישגיו העתידיים עם אלה הקודמים), כדי לא ליצור בילד את הרצון לספק את המבוגר ביצירתו (אחרי שהמבוגר מתפלא כל הזמן מהיצירות המוצגות לראווה, הילד עלול ליצור כדי לרצות את המבוגר ולא כדי ליצור בשביל עצמו), כדי לא ליצור תחרותיות בין הילדים (אם מעורבים ילדים נוספים). אנחנו שייכים לזרם האמצעי - אנחנו אכן מתייחסים ליצירותיך בכבוד. אך אני כן רושמת את שמך ואת תאריך יצירתך בעפרון, בכתב קטן, מאחורי היצירה, התחתית העמוד. אני מאמינה גם כי חשוב להציג את היצירות שלך, הרי ביתנו רווי גם ביצירות אביך. חשוב להראות לך כי אנחנו מוקירים יצירות אומנות, וביניהן, גם את יצירותיך. אני מאמינה כי אם במקביל לכך, התייחסותנו ליצירותיך תהיה טכנית, תיאורית, לא יותר מאשר: "זה הציור שציירת. רוצה לצייר עוד אחד?", לא יהיה בכך כל נזק.

** התאמת הפעילות היצירתית לילד - הפעילות תותאם תמיד לשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד. ההבעה היצירתית והעבודה האקדמית של הילד שזורות אחת בשניה. לא ניתן להפריד ביניהן. למשל, ציור הוא שלב חיוני והכרחי בטרם מתחיל הילד לכתוב. אך מבלי יכולות מוטוריות שיפותחו בעבודה אקדמית, לא יוכל הילד להגיע להישגים בתחום האומנותי. ולכן, תמיד הפעילויות האומנותיות שיוצגו לך יותאמו לרמה שלך - למשל, המכחול יוצע לך כשהשליטה שלך באגודל ובאצבע תהיה מספקת.