אני תמיד האמנתי כי לריקוד יש שפה משלו.
הוא משכיח מאיתנו את כל המחשבות, את המשקעים, את המתחים, ולעיתים אפילו את עצמנו.
מי שאוהב לרקוד, לעולם לא יוכל לסרב להזמנה לריקוד. מי שאוהב לרקוד, תמיד יפנה לריקוד, גם כשהוא מנסה לבקש סליחה.
ויותר מכל, אני אוהבת לראות את ההורים שלי רוקדים. אני שוב ילדה בת חמש. נפעמת למראה הצעדים. מתרגשת כאילו של השנים האלה לא עברו בינינו.
אולי פשוט כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להמשיך לרקוד...
יום חמישי, 20 באוגוסט 2009
שפת ריקוד
תוויות:
הורות (parenting),
מחול (dance),
משפחה (family)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה