יום שלישי, 12 במאי 2009

איך יכול להיות שאתה מקשיב לי?

אתמול נשאלתי למתכון הקסם לכך שאתה מקשיב לנו.

אחרי שהשתתקתי מעצם המחמאה שכך הדברים נראים כלפי חוץ (האגו שלי לעיתים מתעורר לתחייה), גיליתי כי אני בבעיה. איך עונים לשאלה כה פשוטה בתשובה לא מסובכת מדי? יותר נכון, איך בכלל מסבירים משהו שכמה שהוא פשוט, הוא אינו פשוט כלל וכלל? הפעם דווקא אימצתי את דרך הבישול של אבא שלך. בדרך כלל, אני צריכה הוראות מדויקות להכנת המטעמים. אי אפשר להגיד לי: "שימי קצת מלח וכמה מהתבלינים האדומים". מרוב לחץ שלא אשים מספיק, או להיפך, אשים יותר מדי, אינני כלל מתחילה לבשל...:)

אך בכל הנוגע לחינוך שלך, מצאתי את עצמי משמיעה את התיאורים של אבא שלך: "אי אפשר להסביר כל כך. קצת מזה וקצת מזה, והכי חשוב - לערבב היטב, והכל ביחד".

ובכל זאת, ממרום ידיעותיי ונסיוני כהורה וותיקת ימין, אלה הן ההנחיות הכלליות בלבד להתנהגות עם הילדים מתחת לגיל 20 חודשים (ללא החשיבות לסדר):

  • להסתכל על הילדים בגובה העיניים, או במילים אחרות, לכבד אותם תמיד וללא יוצאי דופן;
  • להדגים תמיד את ההתנהגות הרצויה בעצמנו;
  • להסביר לילד את המתרחש;
  • להיות עקביים ואחידים - בני הזוג חייבים תמיד להתעדכן אחד עם השניה לגבי המתרחש אצל צאצאיהם ולגבי אופי התנהגותם כלפיו;
  • להתחשב בילד ובשגרת החיים שלו - בניגוד לאמונה הרווחת, כדאי לנו מאוד להתאים את עצמנו לילד ולא לתת לילד להיטמע לגמרי בתכניותינו; הרי בסופו של דבר, הליכה בדרך זו תמיד תוועד לכשלון;
  • להגיב בסמכותיות אך בעדינות אם הילד חורג מההתנהגות הרצויה (אף ילד בשלב הזה לא מנסה לעשות לנו דווקא - הם עדיין לא יודעים בכלל מה זה "דווקא", אלא אם כבר לימדנו אותם על כך; הם בסך הכל מנסים ומתנסים - כל הזמן, ללא הפסקה; לימודם הוא בניסוי ובטעייה ובדיקת גבולות תמידית);
  • לבחון היטב אם ההתנהגות הרצויה מילד מתאימה לשלב ההתפתחותי שלו, וגם אז אם היא משחררת יותר ממגבילה, ואם שווה לנו להתעקש עליה;
  • תמיד להשלים את הפעילות הרצויה - אם ביקשנו מהילד להביא משהו, והוא לא מקשיב, להביא בעצמנו; מה שהכי חשוב בשלב זה הוא שהמסר יקלט;
  • לנסות תמיד לאפשר לילד לעשות כרצונו בגבולות החופש הקיימים - לטפל במכשולים המונעים מאיתנו את שחרור המושכות כלפי הילד, לעומת הנסיון לשלוט ברצונו של הילד (למשל, אם הילד רוצה לפתוח את מגירות הארון, ואנחנו חוששים כי יסגור אותן על אצבעותיו, עלינו פשוט לנטרל את הסכנה שקיימת במגירות על ידי השימוש במגבת, למשל, ולא על ידי כך כי נצפה מהילד כי יקשיב לנו);
  • להתריע לפני אירועים קרובים שעומדים להתרחש (אנחנו עוד כמה דקות נפגוש את הסבתא; עוד כמה דקות אנחנו הולכים הביתה; תקח את העוגיה האחרונה ואז נשים אותן בארון);
  • לקיים הבטחות - אם הבטחנו משהו, לקיים; אם לא מצליחים לקיים, להסביר מדוע אנחנו לא מקיימים את מה שהבטחנו (רק אנחנו המבוגרים מסוגלים להיות מספיק מזלזלים, כדי להניח כי הילדים לא מבינים כלום, ואינם זוכרים דבר - הנחה מוטעית לחלוטין ועדיף לטובתנו כי נניח לה כמה שיותר מהר);
  • להשתמש תמיד בשפה חיובית - לפנות לשפה שלילית אך ורק במקרים שאכן מחייבים זאת (אל תרוץ לכביש; אנחנו לא נוגעים בחשמל);
  • להחמיא אך ורק במחמאות תיואריות (לבשת מכנסיים לבד!); להשתמש במחמאות הרגילות רק כשהילד עשה משהו שבאמת ראוי לשבח; ובכלל, כדאי לנו לפנים כי ברוב המקרים חיוך שקט מבחינתנו הוא המחמאה האולטימטיבית, לה זקוק הילד;
  • לאפשר חופש בחירה - תמיד נוכל למצוא לפחות שתי חלופות שמקובלות עלינו;
  • ללמוד להיות הורים - בשונה מהילד בשלביו הנוכחיים, לנו לא מספיק הלימוד דרך ההתנסות; אנחנו חייבים לילד שלנו להעמיק כמה שיותר על מדע ההורים - הרבה מעבר לכל הלימודים האקדמיים שאנחנו מנסים לצבור לזכותנו.
ומה שהכי הכי חשוב הוא לאפשר חופש מכסימלי בגבולות מוגדרים וברורים. המשמעת היא פנימית, ורק מפנים תבוא ההסכמה לסמכות החיצונית.

תמונה זו צולמה כשהיית בן שנה וחודשיים לערך. חודש לפני כן למדת לפתוח ארונות במטבח, וכמובן, די מהר רצית לעשות את מה שחששנו ממנו - להוציא מהארונות את הכלים. ניצבנו לפני דילמה - מה עושים? האם אוטמים את הארונות "הבעיתיים"? או לוקחים הרבה אוויר לראיות ונכנסים לתקופה של למידה - בכל פעם שתנסה להוציא את הכלים, נגיד לך: "תסגור בבקשה את הארון. אנחנו נוציא את הכלים כשנרצה להשתמש בהם. אתה רוצה לאכול?". בחרנו באופציה השניה. כבר אמרתי לך פעם, ואני אחזור על כך שוב ושוב, אני מאמינה גדולה בכך כי המשמעת מגיעה מבפנים, ולא מהמעצורים החיצוניים. ולשם כך נדרשת תקופת אימון ארוכה - אני קוראת לה "תקופת אימון הרצון". התמדה, איפוק, סבלנות, סמכותיות עדינה - אנחנו המבוגרים חייבים להתאזר בכל אלה כדי לסייע לך כמה שיותר.

וגם כשעבר חודש נוסף, עדיין התמדנו בהנחייה העדינה. אם עלו בי הספקות, תמיד הזכרתי לעצמי את המטרה החשובה שמאחורי זה. מבחינתי התייחסתי לארון הזה כאל נסיון. ולבסוף הנסיון צלח.

אחרי כל הפעמים שהמבט השובב הזה עלה על פניך, וכל ההסברים שהגיעו אחרי כן, כחצי שנה לאחר מכן (טוב, זה קרה כבר לפני חודש - חודשיים), אני יכולה להגיד בבטחה כי אתה מוציא את הכלים מהארון רק כשאתה רוצה להשתמש בהם. נכון, מדי פעם אתה רוצה להשתמש בהם למטרות שאינן קשורות לסעודה - הרי בסופו של דבר אתה עוד גדל. אז אנחנו חוזרים ומזכירים לך לאיזו מטרה נועדו הכלים. בכל מקרה, הארון הזה תמיד ישאר מבחינתי תזכורת לחשיבות הדרך שהולכים בה, לחשיבות ההתמדה ולחשיבות החופש שניתן לך. מיותר לציין כי מעולם לא נשבר שום כלי שהוצאת בטעות מהארון. חשוב להוסיף אמנם כי מה שלמדת בנסיון זה עם הארון הוא הרבה מעבר ללהוציא את הכלים ממנו רק למען הסעודה.

ואם אני נשמעת, כאילו אני יודעת משהו - הצלחתי להציג אשליה גמורה. אני חושבת שכל מה שאני באמת יודעת הוא למה, בעצם, שלא תקשיב לנו?

תגובה 1:

kara אמר/ה...

יקירה,
יש לי רק דבר אחד להגיד לאגו שלך.
הדפסתי את הפוסט ותליתי על המקרר:-)
תודה על ההשראה.

Related Posts with Thumbnails