סליחה על העדרותי

סליחה שאני ממעיטה לכתוב לך בזמן האחרון, וגם הפוסטים שיוצאים נושאים בהם תמונות מלפני כמה שבועות. כמו, למשל, תמונות אלה שצולמו לפני כמעט חודש.

יש לי כל כך הרבה מה לספר לך, אך הראש עמוס במחשבות מיותרות - על המשכנתא, על השיפוץ ועל כל מיני דברים שוליים שצצים על הדרך. מה גם שהזמן פיזית שינה את מקומו מ"אין כמעט זמן", ל"זמן?? מה זה?". ברוב הימים לאחרונה, כשאתה הולך לישון בלילה, אני פשוט צונחת באפיסת כוחות. שעת הפרישה שלך בלילות גם התארכה לה לכיוון 21:30-22:00 (אתה מתעורר בסביבות 7:30-8:00), מה שבאמת לא משאיר לי יותר מדי זמן להתברבר. אני מבטיחה לעצמי שאת זמן שנת הצהרים שלך למחרת אני אנצל לבטח בחוכמה וביעילות. אך אז, אחרי הטלפונים והבירורים שעומדים על הפרק, את הקצת ממה שנשאר עד המיצוי של השעה וחצי של שנת המנוחה שלך, אני מבלה לרוב בוהה בצג המחשב. לא בטוחה לגמרי לגבי מה שהעיניים שלי מסתכלות עליו, ולא לגבי המחשבות שחולפות בראשי. כנראה, אני צריכה את האתנחתא הזו של דמי עלפון כעת.

ואתה, גיבור אמיתי. איך שאתה מתמודד עם החודש האחרון - למופת פשוט. אנחנו משתדלים מאוד לא לפגוע בשגרה שלך, לפחות לא יותר מדי - ובכל זאת אתה מוצא את עצמך משתתף בביקורים אצל עו"ד, בבנקים, בסופרים ובכל מה שנלווה על הדרך. ומדי פעם כולנו נוסקים. ביום שישי האחרון, אחרי שחתמנו (סופסוף!) על המשכנתא, נרדמת לשלוש שעות רצופות! אתה, שמסוגל להתעורר לשמע צעדיי במסדרון, כשדלת החדר שלך סגורה, לא התעוררת משום רעש שעשינו אביך ואני, לחוד ויחדיו, בכוונה להעירך. היית גמור. גם אבא נרדמת, שניה אחריך, ואולי אפילו יחד איתך. ואני נפלתי אתמול - בקושי הצלחתי מעמד עד שנרדמת.

כך שאנא, הבנתך. אני מבטיחה לכתוב את כל שמה שהצטבר לי בלב ובראש. אך לאט ובקצב שמתאפשר לי. ואני גם מבטיחה לא לדאוג יותר מדי (חה! הצחקתי את אבא שלך:). עוד מעט, עוד כמה חודשים, הסיפור הזה יהיה מאחורינו, ואנחנו נשב לנו בגינה שלנו ליד הבית שלנו, יהיה אשר יהיה המראה שהוא יקבל לו (אם למישהו יש מושג על כך, אנא שתפו אותי - תחסכו לי קצת התלבטויות).