רכישה חדשה!

אתמול עבר עלינו יום רגיל.

התעוררנו בבוקר ביחד עם אבא. אפיתי את הלחם, כך שהייתה לאבא ארוחת בוקר טרייה מהתנור. אכלנו ביחד, ואז אבא יצא לסטודיו. אנחנו עוד קצת התבשלנו לנו בבית, וזמן קצר אחרי כן הלכנו לפארק לטייל. בילינו את הבוקר עם אורית ועם שי. חזרנו הביתה לשנת הצהרים. אבא חזר הביתה כשעה אחרי שהתעוררת. בילינו לנו בבית כולנו יחד. אכלתם ארוחת צהרים מאוחרת - ניגבת קצת טחינה, וטרפת את הכרוב החומץ שאבא הכין. ואז, לקראת הערב יצאנו לקניות. נסענו קצת באוטו ו.....

קנינו בית!!!!!

כן כן, אתמול הגשמנו את חלומו של הרצל. לפחות לפי סיפורי האחרים. גם לנו, ליהודים, יש מעתה בית בארץ היהודים. מי היה מאמין?! אני חושבת שאנחנו עדיין לא מעכלים את הדבר. ואיך אפשר בעצם? לא הייתי אומרת שזה היה החלום שלנו - לרכוש בית. להיפך, כל הזמן אמרנו שאנחנו לא נקנה בית בכל מחיר. אך איפשהו אכן הייתה הכמייה לכך, שפשוט לא האמנו כי היא תתגשם. האמנו, אך לא באמת. אנחנו עדיין מתקשים להאמין בכך שהפכנו לבעליו של בית במקום היחיד בארץ בו היינו רוצים לחיות. אך זו עובדה - הכמיהה התממשה. והחלומות שבתוכה אכן התגשמו: רצינו בית ישן - קיבלנו בית שנבנה עוד לפני קום המדינה; רצינו בית שנוכל תמיד לגדול ולהתרחב איתו - קיבלנו בית קטן יחסית, אך בעל פוטנציאל עצום; רצינו בית קרקע - קיבלנו בית עם שטח שנוכל לעשות בו כרצוננו; רצינו בית שקירותיו יוכלו לשוחח איתנו - קיבלנו בית שמאז נבנה, היה בבעלות אותם הבעלים; רצינו בית שנוכל לשפץ - קיבלנו בית שאכן דורש שיפוץ (את החלק הזה אולי אפשר היה להגשים קצת פחות:).

התרגשנו כל כך אתמול - כל היום היו לנו פרפרים בבטן. מעין התרגשות מעורבת שכזו - הרבה רגשות שונים ומשונים היו שם. לא בקלקול קיבה מדובר, אלא בהתרגשות לקראת מאכל טעים ועסיסי, אך די כבד מבחינת תזונתית. עד הרגע האחרון ניסיתי לוודא עם אבא אם אכן אנחנו הולכים לבצע זאת. אם אנחנו לא עושים טעות. למרות שלאורך כל הדרך, ועדיין, שנינו מרגישים די בטוחים עם עצמנו. חיכינו לבית הזה שלוש שנים. לקח לנו כשנתיים לבדוק בכלל בכמה רצו למכור אותו. ובינתיים הרבה לבטים והרהורים. התבשלנו עם עצמנו ובתוכנו, עד שהבשלנו להעמסת המשא הזה עלינו (וגם ללקיחת המשכנתא..:). ובין לבין ניסיתי להזכיר לאבא שלך את מה שהוא לימד אותי - לא לאבד אמונה, להאמין בכך שנוכל לקנות כאן בית, להתאזר בסבלנות, ואז הכל יסתדר. ואכן, הבית חיכה לנו. וכשיש משהו שאמור לקרות, הכל מסתדר לו. ומשום מה אתה גם רגוע יותר. הרגשנו שזה נכון, ולכן גם לא היינו באמת לחוצים. הצענו את המחיר שיכולנו, לא נחפזנו עם ההחלטות ולא נכנענו ללחצים חיצוניים. וזה באמת קרה.

ואחרי החתימה על החוזה הלכנו לחגוג. נסענו לאכול סושי. וכבודך זכה לשבת בפעם הראשונה על הבר (היה חסר מקום פנוי אחר בשעה זו). כמובן, כל העיניים היו נשואות אליך. צברת תגובות, כהרגלך. ומישהו אך הוסיף: "בשביל אחד שעושה זאת לראשונה, אתה מתנהג ביותר מדי טבעיות על הבר". צחקנו. הוא לא ידע באיזה גנים מדובר..:) וכשנפרדנו מכולם, הפרחת אינספור נשיקות לעבר הברמנית. בחור כלבבנו.

היינו מרוגשים, מותשים, מסטולים, ובעיקר, הרגשנו הקלה עצומה - אחרי החיפושים האינטנסיביים של החודשיים האחרונים, וההמתנה של כחודש להבשלת העסקה, הרגשנו שלמים שסופסוף הגענו לקו הסיום.

קו הסיום שהוא גם קו ההתחלה. היום בבוקר התעוררתי בשש! מרוב המחשבות והדאגות. מה נעשה עכשיו, איך נסתדר, איך נסדר, איך נצליח לא להוציא הוצאות כבדות, איך נצליח לעמוד בהתחייבות הכי ארוכה שלקחנו אי פעם על עצמנו. ואז שכבתי לי לידך (ישן מכורבל בידיי) וליד אביך (המחבק אותי) ונתתי למחשבות להציף אותי ולעבור. כמו עננים שמכסים לפתע את השמיים, ואז מתפזרים להם בהדרגה. ניסיתי להתרכז בכל הדברים הטובים שהולכים לקרות לנו בבית הזה. בכל החוויות המשפחתיות שהוא הולך לצבור. בכל האירועים המרגשים שהוא הולך להתמלא בהם. בכל האהבה שהולכת לפרוח בו. ונרגעתי. צפויים לנו כמה חודשים עמוסים עד שנעבור אליו. אך אנחנו נעבור גם אותם.

הבית הזה הושיט לנו יד. ואנחנו לחצנו אותה בחזרה. אנחנו יוצאים להרפתקאה משותפת ומבורכת. בינתיים, אנחנו ידידים. שיהיה לנו המון בהצלחה!