יום חמישי, 8 ביולי 2010

חשוב לחוות תסכול, אך גם לדעת להרגע

האכזבות תמיד צפויות לנו...

כך גם התסכול...

תהיה זו טעות להתעלם מעובדות חיים פשוטות אלה בחיבוק ההורי שלנו כלפיך, למנוע ממך לחוות ולהתמודד איתן, ולא לנסות במקום זה, להתייחס אליהן כאל שיעור חשוב מאוד לחיים, שדרכו אולי נצליח להראות לך דרך נינוחה ומאוזנת להתמודד איתן (הלוואי והיינו מקבלים אנחנו את השיעור הזה בעיתו...).

זה יכול להתחיל ממשהו פעוט ביותר, כמו למשל, התכנון הסמוי שלך לפתוח קופסת קורנפלקס חדשה היום בבוקר. הכנו יחד ארוחת בוקר, ורגע לפני כן ביקשת ממני לשים את הקורנפלקס בקערות, בעת שאתה תפתח את היוגורטים. כשבאמצע הצטרכתי לפתוח קופסא חדשה, תוך כדי שעולה בי החשד הקל שאולי תרצה לעשות כן אם אציע לך, ואולי אפילו שמת לב לכך שפעולה זו עומדת להתרחש, כי הזזת את כל מה שעמד לפניך ופינית מקום לקופסא, בחרתי להתעלם ממנו ולפתוח את הקופסא. אולי הייתי רעבה. אולי הייתי עייפה. ואולי פשוט פחות רגישה באותו הרגע.

מה שבטוח, לא התפלאתי מדי כשרגע קצר מאוד לאחר שגילית שהקופסא כבר פתוחה, פרצת בבכי נעלב וקורע לב: "מאמה אה לפתוח" ולא הפסקת להצביע על עצמך...

כהרגלך במקרים דומים, ישירות ביקשת חיבוק. הקדמת אותי בשניה - רגשות אשם כבר הציפו אותי מספיק. אך כמו תמיד במקרים אלה, ניסיתי להתנהג בשיקול דעת ובריחוק מסוים, לא מתוך היסטריה (למשל, לחבק חזק מדי או לבקש "סליחה" יותר מדי פעמים), גם כדי לכבד את המעמד שלך, גם כדי לתת לך לחוות את התסכול, וגם כי בסופו של דבר, טעויות קורות, כולנו טועים, והחוכמה בעיני היא לא לנסות לאיין אותן לגמרי, אלא ללמוד להתמודד איתן.

כשאתה מתייפח מבכי בזרועותי, בהפסקות הקצרות בין לבין, כשהייתי יכולה לדעת כי אתה מקשיב, ניסיתי להסביר לך בכמה מילים קצרות ופשוטות. כל פעם משפט אחר, ואחריו מתן אפשרות לפרץ בכי נוסף שלא איחר להגיע. ולא פחות חשוב - אפשרות לבכות ללא הפרעה. דיברתי רק כשאפשרת לי לדבר. "אני מבינה שאתה מאוכזב". "מתוקי, לא אמרת לי שאתה רוצה לפתוח את הקופסא". "אולי הייתי צריכה לשאול אותך אם אתה רוצה לפתוח את הקופסא". "אני טעיתי. סליחה". "בפעם הבאה תגיד לי בבקשה אם אתה מעוניין לעשות משהו, ואני גם אשתדל לשאול אותך לפני". "בוא נראה אם תהיה מעוניין לפתוח את השקית במקום הקופסא". התגובה היחידה שהגיעה הייתה דחיית כל ההצעות שלי לייעול המצב, ובכי מתחדש בעצמה חזקה יותר, בכל פעם שנזכרת ואף ציינת במפורש שרצית לפתוח את הקופסא עצמה, ואתה עדיין רוצה לפתוח אותה. כל פעם שהסתכלת על הקופסא הפתוחה הציתה את הבכי מחדש.

כמה דברים תמיד חשובים לי במקרים אלה - לתת ביטוי מילולי להרגשות שאתה מרגיש (כועס, מאוכזב, מתוסכל, כואב); לחבק אותך, אך גם לאפשר לך לבכות בניחותא; לנסות להציע לך דרכי פעולה אלטרנטיביות או מסיחות טיפה, לעיתים אף יצירתיות פחות או יותר; כמובן, לא לתת לך להרגיש קטנוני ("לא קרה דבר") או מפריע (להיות קצרת רוח בתגובתי אליך). וחשוב לא פחות - ברגע שכל הקודמים מולאו, וההרגשה היא כי אפשר להמשיך הלאה, לתת לך לחוות כי החיים ממשיכים לזרום, סוף העולם לא הגיע, ואתה יכול, בעת המתאימה לך, להצטרף לזרם.

ולכן, בשלב כלשהו, הסברתי לך כי אני מאוד רעבה, ולכן ממשיכה בהכנת הצהרים. הובלתי אותך לספה והסברתי לך שאתה יכול לשכב קצת עליה, לנוח, עד שתרגע, ואז תוכל לבחור להצטרף אלי להכנת הארוחה או לאכילתה. המשכתי להכין את הארוחה. תוך כמה רגעים ספורים נתת לי אות ברור, כי היית מוכן להמשך הזרימה, אם כי עוד לא הרגשת מספיק נינוח להצטרף גם אתה אליה. בין בכי לבכי הערת לי מה להכין לך. כשהארוחה הייתה כבר על השולחן, ואתה עדיין קצת מתייפח, ניגשתי אליך ושאלתי אם אתה עדיין זקוק לזמן להרגע, או שאתה בוחר להצטרף אלי לארוחה. התשובה מיהרה להגיע: "נרגעתי מאמה. אני בא לאכול". אחרי שהתיישבנו ליד השולחן, החיוך לא איחר להופיע. כמו קשת אמיתית המופיעה אפילו במזג אוויר הסוער ביותר, כל עוד השמש מאירה לה את הדרך לזרוח...

נ.ב. בסביבה מונטסורית קלאסית תמיד נוכחת פינת שלום (peace table), בה הילדים תמיד יוכלו להרגע, תוך כדי ההצעה להם פעילויות שקטות (תיבה מוסיקלית, ספר, אוצרות טבע). תהיתי איך ליישם אותם בביתנו. מה שנכון לנו לרגע זה, אולי, הוא לא לייחס לכך פינה מסוימת בביתנו (כדי גם להתנות את הרגיעה במקום מסוים וגם מחוסר מקום), וגם לא חפצים מוגדרים. אך אולי בבוא היום...

6 תגובות:

carmel אמר/ה...

אין ספק שאת אמא מדהימה!
רציתי לשאול אותך בהמשך לפעם הקודמת שכתבתי לך, על איזה ספרים את ממליצה?
האם יש גם משהו בעברית שמסביר את השיטה? אבל גם אנגלית זה בסדר

אגב, קיבלת את המייל שלי עם הפירוט של החנויות בדים?


תודה!

אורי אמר/ה...

אכן שיעור חשוב לחיים
לא תמיד יש לי היכולת, לא תמיד אני מצליחה לא להקטין, לתת את הזמן, לא לחפש מיד פיתרון קסם שיעצור את התסכול.
אבל פוסט כזה מחזק אצלי שוב את התחושה כמה חשוב לנסות כמה שיותר לתת להם לחוות את התסכול, להיות שם בשבילם, אבל לא במקומם

אני כבר מתגעגעת לפוסטים שלך שאני מניחה שיתמעטו אחרי הלידה

זאת אולי דרך קצת מצחיקה להגיד לך בהצלחה, שאני מקווה שהכל יעבור בשלום, שתמצאי את השלווה שלך בתהליך עצמו ובעיקר בתחילת הדרך שלכם כמשפחה מורחבת.

אני זוכרת שתמר אמרה באחד המפגשים הראשונים שלי איתה, שאחרי הלידה האם והילד עדיין מחוברים, והמרחב של האם מצטמצם לטיפול בתינוק החדש, ולאט לאט המעגל נפתח, ויש יותר מקום לכל מי שהיה שם קודם. קבלי זאת בהבנה, הקושי של להיות עם עידן ולהיות עם אחותו, לתת לשניהם את תשומת הלב...

לא סתם רשמתי את זה כאן

זה חלק מהתסכול שיהיה. יחד איתו יבואו גם רגעים קסומים

וכמו שאמרתי קודם, התיסכול שלי יהיה האטה בכמות הפוסטים

כבר הודתי לך עליהם?
כבר אמרתי לך כמה אני לומדת מהם?
בשבת עשיתי עם שחר פעילות של מזיגה, נראה לי שזה קצת מוקדם לה. ניסיתי את משחק הנשיקות עם אלון. אני לומדת המון מיישמת המון וחושבת הרבה על דברים שאת כותבת כאן

כמעט לכל פוסט יש לי תגובה בראש, גם אם אני לא מעלה אותה על הכתב

אז שוב המון תודה!
ובהצלחה
תזכרי, זה שהיה לך רעלת לא אומר בהכרח שזה יחזור

My Child's Diary אמר/ה...

כרמל!
כולנו אמהות מדהימות!
לגבי הספרים - הנה הלינקים לספרים התחלתיים שהייתי ממליצה לך עליהם בעברית ובאנגלית:
http://mychilddiary.blogspot.com/2009/09/blog-post_06.html
http://mychilddiary.blogspot.com/2009/01/blog-post_28.html
ההמלצה ליצור איתי קשר לגבי התייעצות אפשרית עדיין בעינה..:)
קיבלתי את המייל, אך אני מבינה שאת לא קיבלת את תשובתי עם הלינקים לחנויות שאני קניתי מהן...:)
מה עם חיפוש הבית..? מצאתם משהו?

My Child's Diary אמר/ה...

אורי היקרה מאוד,
לפני הכל, רציתי להגיד לך שאני מחשיבה אותך לסוג של מלאך מבחינתי - כל פעם שאני קוראת את התגובות שלך, או פוגשת בך, אני מרגישה משהו מאוד מיוחד. לעיתים סוג של הבנה, לעיתים תזכורת, ולעיתים סתם כאילו שתיתי עכשיו כוס סיידר חם ביום חורפי גשום. תודה רבה לך על זה! והנה לך, התודה היא הדדית...
אני מודעת שיכול להיות שיהיה לצ'ופו לא קל, הזכרת לי אבל שאני רגועה לגבי זה - הרי זה חלק מהחיים, בסופו של דבר. וכאן דווקא לנו לא להתעלם מזה, ולדעת להרגע, כי אין זה משפיע בסופו של דבר על הדברים החושבים באמת, וכולנו יודעים את זה אם נקשיב לעצמנו.
ולגבי ההאטה בכתיבה, אני לא יודעת כל כך מה יקרה... מצד אחד ברור כי משהו כזה עלול לקרות, מצד שני, הכתיבה בשבילי היא כמו אוויר לנפש, כך שלא בטוח שאוכל להתרחק מזה יותר מדי... ובעצם, אני לא יודעת......
תודה לך שוב על המילים המרגשות!
חיבוק גדול...
נ.ב. הכנתי לי שיר בהשראתך...

Alma's californian diary אמר/ה...

מסכימה מאוד, בהחלט כל-כך חשוב לתת לתסכולים את המקום ולילד את לחוות אותו, גם אם לפעמים זה לא פשוט לכל הנוגעים בדבר.
אני מצטרפת לאורי ושולחת לך תודה גדולה גדולה, קצרה היריעה מלתאר את כל הדברים שלמדתי ממך מעל דפי הבלוג הזה עד עכשיו, החל מפעולות יצירה, פעילויות שונות, המון חומרים למחשבה ועוד ועוד, את מיוחדת במינה ואני מרגישה זכות גדולה להיות חברה שלך!!!
ביחד איתך באמונה שלמרות רגעי הקושי והעייפות שיבואו אתם תמצאו את דרככם להיות משפחה של ארבעה, כבר מתרגשת איתכם מאוד

My Child's Diary אמר/ה...

יקירתי, מודה לך מקרב לב. ריגשת אותי מאוד בתגובתך...
כבר אמרתי לך ואגיד שוב ושוב ושוב שאני מרגישה כי התברכתי בכך שאת חלק מחיי, ומרגישה מיוחדת מעצם היותי חברתך.. נשיקות וחיבוק ענק!
ושוב תודה!

Related Posts with Thumbnails