ראש הנקרה

ביום האחרון של הנופש נסענו לראש הנקרה. לא יודעת איך לא צפינו זאת מראש, אך הדבר שהכי ריתק אותך הוא, כמובן, הרכבל. "מאמה אבא תראה!", "קרון אחד יורד, אחד עולה".

כל הביקור שלנו היה תחת מעטה הרכבל - הכל נמדד ביחס אליו.

אפילו לשבת לנוח הסכמת רק במקום, שממנו ראו את הגלגל הענק המפעיל את הרכבל.

וכשהגיע הזמן לרדת לנקרות, הודות לקבוצת מתבגרות צורחת מעודף הורמונים משתוללים (ואני עושה איתן חסד בכך:), הספיק לך בדיוק כמה דקות לתת את פעמיך החוצה במהירות האפשרית. וכך נשארנו אנחנו, אתה ואני, בשמש הקופחת, מתבוננים ברכבל ובגלים המתנפצים על הסלעים, בזמן שאבא עשה לו סיבוב רטוב בנקרות.

כמה שניסיתי להמנע מכך, עדיין נשארה לי הרגשה לא כל כך נעימה מהביקור במקום. מעולם לא הרגשתי כך במוקד תיירותי בכל מקום אחר בעולם. כאן הרגשתי כי אני מבקרת בעולם אירועים, בהפסקה בין האירועים. אין צל (כי הרי האירועים הם בערב). אין מקום לשבת רגע לנוח (כי הרי המבלים מבלים ליד השולחנות). מזל כי יש שירותים. וחופה. וכמובן, היציאה היא דרך המסעדה, שאם לא החכמת והצטיידת טיפה באוכל ובשתייה בעת ביקורך, תרוקן את ארנקך המיובש במקום...