השתתפות המבוגרים במשחקי הדמיון הפתוח

בוקר רגיל. בזמן האחרון אנחנו מתעוררים לנו בניחותא (יותר מהרגיל), מתישהו בין שמונה לתשע. החום כנראה משפיע על שנינו. הפעם שנת הצהרים שלך אינה מושפעת מההתעוררות המאוחרת, כך שגם אין מקום לדאגה מיותרת. מה גם שעוד מעט הכל הולך להשתנות, אז מודה, אני מתפנקת על השעות (אם כי אתה עדיין הולך לישון בין 11 ל-12 בלילה - מקווה שגם זה ישתנה בהתאם:). קמנו. כהרגלנו, התפנקנו קצת במיטה. בזמן האחרון משהו נוסף גם חוזר על עצמו - אם פעם היינו אוכלים ארוחת בוקר מייד, או כמה שיותר קרוב, להתעוררות, בתקופה האחרונה אנחנו יכולים לאכול אפילו ב-10. עד אז, לא ממש יכולה להגדיר בבירור מה אנחנו עושים. כל יום משהו אחר. אז כשהגיע הרגע בו רצת לסלון והודעת כי אתה הולך להכין ארוחה בכאילו, לא התפלאתי. סיכמנו כי נאכל באמת לאחר הארוחה המדומה. בשלב כלשהו שינית את תכניתך וקראת לי לשבת לידך על הרצפה. מסתבר כי עמדנו להכין מדורה. לא זוכרת ממתי התחיל המשחק הזה - המשחקים שלך די קבועים, או יותר נכון, ברגע שהם נולדים, הם מלווים אותך תקופת מה. נגיד את הארוחות במטבח מעץ שלך אתה מכין כבר כמעט שנה. ניגשנו לריטואל הקבוע. הוצאת את צעיפי המשי מהסלסלה. אספת אותם על הרצפה. ואז משהו קרה. ביקשת שאני אדליק מדורה. מה שעשיתי, לא תאם את ציפיותיך, מסתבר. אחרי שביקשת שוב ושוב, ואני חזרתי על מה שעשיתי, התחלת ליילל: "אבא...". הבנתי כי כנראה ציפית שאני אעשה משהו לגבי הדלקת המדורה, כפי שאבא עושה, ואני פעלתי שונה. תגובתך החריפה. ההסברים שלי כי אבא בעבודה, לא סייעו. ניסיתי להסביר כי כל אחד יכול להדליק מדורה אחרת, ואני מדליקה שונה מאבא - לא תרם. לרגע קצר חשבתי שאולי יצאנו מהמשבר - אמרת כי נשים במדורה תפוחי אדמה. אך גם הפעם לא עמדתי בציפיותיך. שוב עשיתי משהו שונה. התחלת לבכות. עשית כמה תנועות מעל המדורה, אך לא הבנתי את כוונתך. כשהצעתי שוב שתדליק מדורה ותשים בה תפוחי אדמה, באופן שתבחר לעשות זאת אתה, בייסורים שיתפת אותי: "אני לא מצליח. אני לא יודע... אבא...".

לא יודעת מהיכן פעלתי. לבטח מתוך יאוש. אך כנראה גם מתוך משהו אחר. שמעתי את עצמי אומרת לך: "אתה יודע משהו? היום בערב, כשירד החושך, אחרי שאבא יחזור הביתה... נעשה מדורה אמיתית!". ראיתי ניצוץ בעיניך. עוד הצעת בעדינות להמשיך להדליק מדורה בכאילו. אך כבר היית מוכן לחכות לערב, למדורה האמיתית.

ואז זה הכה בי. רבות דובר בדיונים מונטסוריאנים לגבי קיום ומשמעות המשחק החופשי (free play), ובעיקר משחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play). גם על דפי בלוג זה שיתפתי בהרהורי בעניין זה, ופעם אף קיימנו דיון פורה בנושא. אני חושבת שעיקר התהיות שלי היו במיקום שלנו כהוריך בעידוד המשחק הפתוח, ביצירת קרקע פוריה דיה לפריחת משחק זה, אך גם לא עידוד יתר. מה שעירער אותי מדי כמה זמן הוא גידולך בבית, היות רוב הילדים בסביבתך עטופים במשחקי פנטזיה (אני רק מציינת עובדה זו כאן, את דעתי בעניין כבר חוויתי לא פעם), והעמדה הלא שגרתית שלנו, לפחות בין סובבינו, בנוגע למשחקיך (שנגיד - בגידולך?), מה שאינו מאפשר לרוב, לקיחת דוגמא פשוטה מאחרים. בכל מקרה. היום אני חושבת שהבנתי משהו חשוב.

התפקיד היחיד שלנו, פשוט מחד, אך מטיל אחריות עצומה, מאידך, הוא באספקת מינון עשיר ומגוון של חוויות אמיתיות, שמהן תוכל לקבל השראה למשחקי הדמיון הפתוח. ואתה נתת לי שיעור חיוני בכך היום. כל הסיטואציה סימנה כי טעינו, שכחנו, או במושג כה אהוב על כולנו לאחרונה, התבלבלנו. ביקשת את אבא, ובשלב מסוים ציינת במפורש שאתה לא יודע איך לבצע משהו - אתה לא אמור להסתמך על ההובלה שלנו במשחק שלך. הדלקת מדורה וניסית לאפות בה תפוחי אדמה - לא פלא שלא הייתה לך תמונה אמיתית לפניך, שממנה היית אמור להמריא, הרי את המדורה האחרונה שלנו עשינו בל"ג בעומר, וגם אז התארחנו ולא הדלקנו אותה בעצמנו. שלא נזכיר את אפיית תפוחי האדמה. תגובתך היום סימנה באופן מובהק ובלתי ניתן להרהור לגביו - שיחקת במשחק... שלנו, ולא שלך; ואולי אף... השתתפת השתתפות פאסיבית בו, כזו שאינה מאפשרת כלל משחק עצמאי שלך, יותר כצופה מהצד.

ואז הכל התבהר. אם כי אני עדיין מתקשה לנסח זאת במילים (או שאולי זה בגלל השעה המאוחרת, או שמא - הבטן הגדולה המפעילה משקל יותר על נקבוביות מחשבתיות). אנחנו מהלכים על קו עדין מאוד בכל הנוגע לנוכחותנו במשחק שלך. אינך עוד בגיל בו המשחק הוא עצמאי לחלוטין. הרבה פעמים אתה זקוק לעצם הנוכחות שלנו, ולעיתים גם לסיוע קל. בעיני, כפי שכבר אמרתי, אנחנו אמורים לספק לך את החוויות המציאותיות, כאלה, כמובן, שתקח חלק פעיל בהן. בתקווה כי מעבר לרכישת מיומנויות ולהקניית העצמאות, הן גם יעודדו אותך למשחק חופשי, דמיוני, פורה ואפשרי. עלינו לחכות שם בשקט, לצידך, לעת בה הניצוץ יבער. בשבילי, ניצוץ זה חשוב מעין כמוהו. ברוחי, הוא כמוזה האוחזת באומן, מציתה את דמיונו, מנחה את ידו. אל לנו להתערב ולהכריע את רוחך ואת יצירתיותך. המדובר במשהו הרבה יותר משמעותי ממשחק. הרגשתי היא כי כאן יונחו היסודות האמיתיים ליצירתיות שתאמץ לרוחך. זהו רגע עדין. כמעט בלתי ניתן לאחיזה. אך כל כך חשוב. ועדיין. סביר כי תזדקק לנו. לסיוענו. להשתתפותנו. עלינו להיות מאוד מאוד זהירים. לתמוך בך, בעדינות, ואולי לעיתים, אם נתבקש לכך, ואחרי שווידאנו כי אינך יכול להסתדר לבד בעניין, גם לעודד אותך בקלילות כמעט לא מורגשת, כבריזה אביבית קלילה ואוורירית, בהצעתנו פתרון יצירתי פשוט וזמין (למשל, כי קוביות יכולות לשמש תפוחי אדמה), כזה שרק יאיר לך קלות את השביל שתצעד בו - שביל ידוע לך, שרק לרגע הסתתר לו ממך מאחורי העצים, וכל מה שנדרש כדי להמשיך לצעוד בו הוא להזיז את הענף המסתיר. ובכך אולי אתה זקוק לסיוענו. אך עלינו לשמור על גבול ברור - המשחק הוא שלך, לגמרי שלך. אם אינך יודע איך לשחק בו, סימן כי אינך בשל אליו. אנחנו אך בובות בו. אל לנו לקחת את היוזמה לידינו. לא כמות המשחקים היא זו שתכריע, או גיוונם, אלא איכותם. אין לי ספק בכך...


מיותר לציין כי נהנית מאוד במדורה בערב. עשית הכל לצידנו (יותר נכון, לצד אביך), מהדלקת המדורה, הוספת הזרידים, אפיית תפוחי אדמה, וכיבוי המדורה. כבר תוך כדי המדורה, יזמת מהלכים מעניינים. מסקרן מאוד מה תוליד חוויה זו. לא התאפקתי לשמור רשמים אלה עד אז. מבטיחה כי אעדכן...