אנחנו זה רק אנחנו

לעיתים הכל הרבה יותר פשוט מהנראה לעין...

אם רק נדע להבחין במהו הפשוט באמת...

ונצליח להרחיק בתודעתנו את מה שנדמה כמסובך ומורכב...

ואז, אם נתמקד בפשוט, ולא נגלוש לשולי הדרך של ההתכחשות אליו, של הרחמים העצמיים, או של הלחימה המיותרת בו, נצליח לצעוד ביתר קלות בשביל שהתווינו לנו.

אנחנו זה רק אנחנו. אבא ואני. ואתה. ועוד מעט גם אחותך שתצטרף אלינו.

אנחנו הוא השלם. השלם שמורכב מכולנו, זקוק לכולנו, ניזון מכולנו. ואולי אפילו נפשט עוד יותר - בעצם, הגרעין הוא אבא ואני, ואתה, וכל מי שעוד יבחר במשפחתנו, תצטרפו לדרכינו עד שתבחרו לכם בשביל אישי שלכם לצעוד בו. זו המציאות. קשה, אך פשוטה, אם מכירים בה מבלי להתבלבל בפרטים שוליים.

ואז הכל ברור יותר. אבא ואני שותפים מלאים, אך גם עמודי התווך אחד של השניה. אם אחד מתפרק, השני תומך בו. אם אחד חזק יותר בעליה מסוימת, הוא מושיט יד לאחר וסוחף אותו אחריו. אם אחד פורח, בצמיחתו הוא מחייה גם את השני. אנחנו שותים מאותו המעיין, ואם חסר בו מים צוננים, בלי קשר לסיבה לכך, שנינו מרגישים ביובש שבגרון. שנינו נושמים נשימה סנכרונית, בקצב שונה אולי, אך באותו מקצב. כל זמן טוב לקושי, באותה המידה בדיוק כמו כל רגע הוא נכון להתרוממות רוח, להתרגשות, לניצוץ דומע בעיניים שכה מיוחד לחוויה הזוגית שלנו. החיבוק יכול לחמם, לתמוך, אך גם לתת את הדחיפה הקלה שלעיתים זקוקים לה, להזכיר כי כל קפיצה היא בטוחה, כל עוד קיים מקום רך ומברך לנחות עליו בחזרה. וברגעים קשים יותר, גם כששנינו נופלים, ההתמקדות בכך כי זה רק אנחנו מסייעת לנו להתרומם, בלחפש פתרונות בתוכנו, בינינו, ואך מתוך הכרה בסיסית זו לפתע הם נותנים את אותותיהם ביתר קלות. וכל עוד שאתה שותף לנו, גם לך יש חלק בנוסחא בסיסית זו. חלק שתהיה מוכן לקחת על עצמך. ומההכרות הקצרה יחסית שלנו, כבר נוכחנו לדעת כי הגב שלך לא פחות יציב משלנו, ויד המושטת לוחצת באותו החום ובאותה העצמה. ואני מברכת על כך, על מה שיש לנו, בינינו, עלינו. מוקירה ומעריכה כל כך.

וזה העיקר. פשוט ביופיו. כל מה שאני מזכירה לעצמי הוא להתמקד בו ולפרוח ממנו...

נ.ב. התמונות צולמו לפני שבוע, בתחילת השבוע ה-37 להריון...