ממשיכים להשתדל

אתה גדל, ואנחנו יחד איתך. ממשיכים להשתדל להתאים את עצמנו לשלב בו אתה מצוי באותה העת. בנוסף לכל מה שכבר ציינתי בעבר, אנחנו בעיקר משתדלים בזמן האחרון להיות חכמים ולא צודקים. ואוף... כמה שסיסמא זו חשובה עתה. אתה שכל דבר קטן, ולו המזערי ביותר, יכול להוציא אותך עתה מהאיזון באופן הכי מהפכני שיש... אני מודה לחיים שהפגישו אותי עם הגישה המונטסורית, שבזכותה הבנתי מדוע אתה מתעקש עתה על הדברים שיכולים להראות כמטופשים לחלוטין למוח המבוגר האדיש שלנו (כמו, למשל, שכל הגרביים שלך ייתלו על חבל אחד, שלי על חבל אחר, ושל אבא - על החבל השלישי ; או כי כשאתה עושה קאקי, יחכו לך שלושה ריבועים כפולים של טישו לניגוב על ידך, ועוד ריבוע משולש לניגוב על ידי; או כי כולנו צריכים להחליף נעלים לנעלי בית כשנכנסים הביתה). הסדר, השגרה, והפרטים הקטנים חשובים לך עתה לא פחות מהאוויר שאתה נושם. אם הדברים היו אמורים להתבצע בסדר מסוים, נגיד, רוקנת את המדיח, ובאמצע לפתע הסירים האחרים שבמגירה ריתקו אותך מספיק כדי שתוציא אותם ותתחיל לבשל בהם בכאילו, ואני לתומי החלטתי שסיימת לרוקן את המדיח, והמשכתי במקומך, כשתשים לב לכך, רוב הסיכויים כי עולמך יראה כי נחרב. הבכי לא מאחר להגיע. אולי אנשים אחרים היו עומדים על שלהם, היו חושבים כי אם יקשיבו לילד, זה ילמד אותו כי יוכל תמיד להשיג את מבוקשו בדרך זו, או כל דבר אחר דומה מרחיק לכת במסקנותיו, אך אני בוחרת להענות לך. כי אני יודעת כי מצב זה הוא זמני ומאוד אופייני לגילך. כי אני יודעת כי התסכול שלך נובע מהכשל להתבטא ולהיות מובן. אז אם צריך למלא שוב את המדיח, כדי שתרוקן אותו אתה בעצמך כפי שתכננת, אנחנו עושים זאת. אם צריך להוריד את הנעלים, כדי שתנעל אותן בעצמך, אנחנו עושים זאת. כל דבר שהוא בר תיקון, אנחנו משחזרים, כדי שתוכל לבצע אותו בדרכך. לעיתים, אני חושבת שהחיים שלנו בזמן האחרון נראים כמו סרט DVD, שמדי פעם מריצים את הסרט קצת אחורה, ולו כדי להבין מה בדיוק קרה שם. אך אני מבינה עד כמה זה חשוב לך.

אנחנו משתדלים תמיד לתאר לך את מה שאתה עושה, או את מה שאנחנו הולכים לעשות, או עשינו זה עתה. אתה סופג את השפה לתוכך, ואיכות השפה שאתה שומע תשפיע ללא כל ספק על הפירות שיצאו מפיך. ודייקנית תיאורים שכמוני, אני משתדלת תמיד לדייק במבוקשנו ממך. כבר שיתפתי בעבר בכמה דיוקי לשון שאני מתעקשת לאמץ (למשל, "תחכה בסבלנות" במקום "רגע", "אתה מוכן" במקום "אתה רוצה"). והנה עוד כמה נוספים. אני משתדלת לא לשאול אותך אם אתה רוצה לעזור במשהו שאני רואה אותך בו כשותף מלא. למשל, בהכנת אוכל. במקום לשאול אותך: "אתה רוצה לעזור לי להיכן ארוחת בוקר?", אני אשאל: "אתה בא להכין ארוחת בוקר?". אחרת, בעיני, שלב העזרה לעולם לא יבשיל לשלב הביצוע העצמאי, לפחות מבחינת נקודת ההסתכלות שלנו כהורים. וגם אתה לא תרגיש את אותה מידת האחריות. וכמובן, אנחנו לא שואלים את השאלות שהתשובות עליהן אינן נתונות להחלטתך. האמת שגם אם המבוגרים, אני נוטה תמיד להאמין, כי אם השאלה נשאלה, שואלה מוכן לקבל את התשובה (לא ממש קשור לנושא שלנו, אך די רלוונטי לחיי - כך שהרגשתי את הצורך לשתף).

אנחנו משתדלים לענות לך ברצינות בכל פעם שאתה שואל: "מה?" (או אם אתה מצביע על משהו ומבקש לדעת מה זה). גם אם השאלה חוזרת על עצמה 20 פעמים (מה שקורה תמיד אם התשובה חדשה לך). אנחנו לוקחים אוויר, נושמים עמוק, ובמקום לענות לך: "תפוח אדמה", נותנים לך תשובה קצרה אך ברורה על שאלתך. ושוב, ושוב, ושוב. זו התקופה בה הקליטה שלך בשיאה, ולתשובות שלנו יש השפעה מכריעה על הלמידה שלך.

ואולי זה המקום להוסיף, כי אנחנו בכלל משתדלים שלא לצחוק עליך. כלומר, לא מעבר למה שהיינו צוחקים אנחנו על עצמנו. ההסתכלות עליך היא תמיד בגובה העיניים. אנחנו משתדלים לא להיות פרשני כדורגל או סטנדפיסטים על חשבונך, ולתת ליווי קולני וקורע מצחוק לפעולותיך. לידך, אנחנו נשתמש בגוף שלישי בסיפורינו עליך, אם היינו משתמשים בגוף שלישי בתיאורנו את עצמנו ליד מישהו אחר. כלומר, אנחנו לא נדבר לידך כאילו לא היית שם. האמת, זה נראה לי בכלל אבסורדי שאני כותבת על כך, כי הדבר לגמרי טבעי לי. אך לצערי אני שומעת לא פעם איך ההורים מדברים על ילדיהם, לידם, בנוכחותם, גם אם הם בני כמה עשרות שנים, ומצומררת בשמם.

אתה גדלת, וכך באופן טבעי לגמרי משתנה גם ההתייחסות שלנו אליך. אם פעם, יכולנו לתת לך הסבר די סוגר לפעולותינו, כזה שחייב מבחינתך להבחין רק במצב הצבירה הרגיל של העולם שסובב אותך (למשל, כי הארונות במטבח נשארים סגורים, או כי לובשים חולצה ארוכה כי קר, או כי האורות ביום מכובים), היום ההסברים טיפל'ה יותר מורכבים. כאלה שדורשים ממך להבין אותם. עוד לא להפעיל שיקול דעת, כמובן (זה יגיע יותר לקראת הגיל 6), אלא לגייס את הזכרון שלך להזכר בחוויות דומות מהעבר, או להבין את הטעם הקצת יותר אבסטרקטי מאחורי הפעולה הנדרשת, או לשייך בין הפעולות השונות. לעיתים זה דורש פתרונות יצרתיים, ולרוב יצירתיות מוגברת. אני שומעת את עצמי אומרת לא פעם לאחרונה, כי האדם לא יודע דבר על יצירתיות, אם הוא לא ניסה את כוחו בלהגיע עם פעוט בין שנתיים וקצת למקום מיועד, בשעה מיועדת, כשהפעוט לא נגרר בעגלה או באוטו, אלא מתהלך בכוחות עצמו. מפתיע עד כמה אנחנו יכולים להפתיע את עצמנו. מה שברור הוא כי כבר עכשיו לא ניתן לאלץ אותך לעשות דבר שאינך מסכים איתו. בעצם, האם אי פעם היה אפשר?